במכללת לוינסקי לחינוך נהוג להעניק מדי שנה מלגות לסטודנטים מצטיינים, שהגיעו להישגים גבוהים ועמדו בדרישות שקבעו התורמים להענקת המלגה.
המלגות מוענקות לסטודנטים מקרנות שהוקמו לזכרן של דמויות קרובות, אהובות ומוערכות, שהחינוך והמחנכים היו חשובים להן מכל הבחינות. לחלקן אף הייתה זיקה הדוקה למכללת לוינסקי לחינוך.
דרך זאת של הנצחה, שמטרתה לעודד סטודנטים המכשירים את עצמם להוראה, מסמלת את המשכיות החינוך בישראל, את קידומו ואת טיפוח המצוינות של הבוחרים בו כדרך חיים.
המלגות מוענקות לסטודנטים על פי המלצות המרצים ועל פי החלטת ועדה מיוחדת, אשר לה אמות מידה מוגדרות להענקתן.
המכללה מוקירה את התורמים ומודה להם, ומאחלת לסטודנטים הצלחה רבה בהמשך דרכם.
פרופסור מיכל בלר
נשיאת המכללה
קרן מלגות ע"ש מנחם (רודניצקי( אדיר ז"ל
הוקמה על-ידי ילדיו, אביבה בן-יעקב ז"ל
וישראל אדיר ז"ל.
מנהלת הקרן – נכדתו, טלי אדיר
מנחם (רודניצקי) אדיר יליד 1885, נפטר ביום 30 בדצמבר 1970. תלמיד חכם, נעים-הליכות ואוהב את הבריות. נבחר לאספה המכוננת של יהודי רוסיה, והיה ציר בשני קונגרסים יהודיים – בבזל ובציריך. סיים את הקורסים הפדגוגיים הראשונים בגרודנה, והוסמך לחינוך, להוראה, לניהול ולפיקוח על בתי-הספר העבריים ברשת "תרבות".
נאסר על ידי הרוסים באשמת פעילות ציונית, ונכלא למשך שנתיים בכלא "לובליינקה" הידוע לשמצה. היה בין ראשוני המנהיגים שעלו ארצה, כי בעבורו הדוגמה האישית, העלייה האישית וההגשמה העצמית היו ערכים מוסדיים, בהיותו “נאה דורש ונאה מקיים".
עבודת החינוך וההוראה הייתה תוכן חייו, משאת נפשו ומקור חזונו ותקוותו עד יומו האחרון. היה ידוע במלחמתו למען החינוך העברי והתרבות העברית בגולה, והיה בין מניחי היסוד לבית הספר העברי החדש.
היה בו שילוב מושלם של ערכי היהדות, תרבות עברית שורשית, ומסירות מלאה לציונות ולתנועת העבודה. דבר לא עשה למען עצמו. הכול למען הזולת. על אף שליטתו המובהקת ברוסית וביידיש, סירב לדבר שפות אלה מרגע שעלה ארצה, והקפיד להשריש את השפה העברית בכל אשר פנה.
היה דוברם של המורים ושל המחנכים ברשימותיו בעיתונות: "דבר", "הפועל הצעיר", ו"הד החינוך". היה לו כושר הבעה נפלא ולשון עשירה אשר שילבה את שפת המקורות, העברית הצחה ושפת "עמך".
בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הקים את בית ספר ערב למבוגרים הראשון בארץ ואת האוניברסיטה העממית הראשונה לפועלים, שהחלה את פעילותה בבניין הגימנסיה העברית הראשונה "הרצליה" בבניינה הישן ברחוב הרצל, והכול בהתנדבות, ללא כל תמורה.
הקים בשנת 1945 את "איגוד ותיקי המורים והגננות", שהיה ארגון הפנסיונרים הראשון בארץ, ועמד בראשו במשך 25 שנים.
מקומו של מנחם אדיר שמור בתולדות עמנו בשורה הראשונה של בוני הטפחות בכל תחומי חיינו התרבותיים. איש הרוח, החזון, המעשה והביצוע. חדור חזון תחיית העם והתחדשותו. תפיסתו הרוחנית הייתה מזיגה מופלאה של השקפת עולמו של א"ד גורדון על ערך העבודה וההגשמה האישית בהבראת העם, עם תורתו הציונית הרוחנית של אחד-העם על דבר תחיית המוסר היהודי והפשרת הלבבות של העם. מכאן צמח הלהט הנפשי של מנחם אדיר לענייני תרבות וחינוך, להם הקדיש את מיטב מרצו וזמנו ואת כל חייו כמחנך, כמנהל וכמפתח. מנחם אדיר היה מוסד של איש אחד – תופעה נדירה.
עם קום המדינה החליף את שם המשפחה מרודניצקי לאדיר, בעקבות לחצו של דוד בן גוריון, שהיה מחבריו הטובים.
הניח בת, אביבה בן יעקב ז"ל, בוגרת סמינר לוינסקי בשנת 1946, ובן, ישראל אדיר ז"ל, בוגר הטכניון.
רעייתו שרה (רודניצקי) אדיר, שהייתה אומנית מחוננת – פסלת וציירת – נפטרה ב-1984.
תערוכה מיצירותיה, שנתרמו על ידי נכדתה, מוצגת בקומה הרביעית במכללה.
קרן ע"ש יצחק ופאני אדל ז"ל הוקמה בשנים 1980-1979 על ידי גב’ גילה אוריאל, קרובת משפחתם ומנהלת עיזבונה של פאני אדל ז"ל.
הקרן נועדה להעניק מלגות לסטודנטים מצטיינים במקצועות המוזיקה והמתמטיקה.
אדל יצחק נולד ביום 1 בינואר 1896, בוורשה, פולין ונפטר ביום 12 בדצמבר 1973 בתל-אביב. למד מוזיקה בקייב ובמוסקבה וסיים את חוק לימודיו באקדמיה הממלכתית למוזיקה בוורשה בשנת 1927 .
שלושה עולמות חברו יחדיו אצל יצחק אדל ז"ל. עולמו הראשון היה קשור במושגי היהדות
והישראליות. אומנם לא היה שומר מצוות, הגם שגדל בבית יהודי דתי ומסורתי, אך הוא שמר על גירסא דינקותא מבית סבא והיסוד היהודי-החסידי-העממי היה טבוע עמוק בתוך
ליבו פנימה, ובא לידי ביטוי ברבות מיצירותיו.
עולמו השני היה עולם המוזיקה וההלחנה. הוא החל לנגן בכינור בעודנו ילד והמשיך בכך בכל רגע פנאי גם לעת זקנה. מפעם לפעם היה עורך בביתו ערבי-מוזיקה קמרית ומבצע עם קבוצת ידידים-מוזיקאים יצירות קלסיות שונות.
עולמו השלישי היה עולם החינוך המוזיקלי. הוא האמין באמונה שלמה, שאין לך אדם בעולם – אם ילד ואם מבוגר – שאיננו ניחן בשמיעה מוזיקלית במידה זאת או אחרת ושאי-אפשר לפתח אצלו את חוש השמיעה עד כדי רמה גבוהה למדי. בהיותו מורה לזמרה בבית-היתומים של קורצ’אק בוורשה, ערך ניסויים מעניינים בתחום זה עם ילדי המוסד, אשר נחשבו בעיני כול כבלתי מוזיקליים לחלוטין. ואומנם עלה בידיו להביאם לידי כך, שיבצעו שירים בהופעת מקהלה בנוכחות מוזמנים רבים.
בפולין שימש מורה לזמרה ומנצח מקהלה במוסדות חינוך יהודיים שונים, בהם, כאמור, בית היתומים הנודע של יאנוש קורצ’אק. כמו-כן ייסד את מקהלת “השומר הצעיר", ועמד בראשה חמש שנים, ואת החברה למוזיקה עברית, עם קבוצת מוזיקאים יהודים בפולין מבין חבריו. עם עלותו ארצה בשנת 1929 שימש מורה למוזיקה ומנצח מקהלה בבית-המדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי בתל-אביב, שבו פיתח פעילות חינוכית-מוזיקלית במשך עשרות שנים. בשנותיו האחרונות היה מורה לתורת המוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה בתל-אביב.
היה בין מייסדי איגוד הקומפוזיטורים העבריים (אקו"ם) ומחברי הוועד הראשון שלו. חיבר מוזיקה קולית וכלֵית להרכבים שונים, לתזמורת סימפונית וקמרית, שירי סולו, שירי מקהלה ועוד.
היה חתן פרסים שונים, בארץ ובחו"ל: פרס ראשון על שיר ישראלי (“שיר הרועה") מטעם
האוניברסיטה העברית בירושלים והחברה האמריקנית למען המוזיקה הישראלית בניו-יורק, דיפלומה די מריטו בתחרות בין-לאומית באיטליה (“קאפריצ’יו"), פרס מילוא מטעם עיריית תל-אביב (קנטטת אבל-לבן), פרס ראשון מטעם קול ישראל לרגל חג העשור למדינת ישראל (רביעיית מיתרים מיקסולידית), פרס מילוא על מכלול יצירותיו בשדה המוזיקה והישגיו בתחום החינוך המוזיקלי. חיבר חוברת "השיר הארץ-ישראלי" וספר על יסודות המוזיקה, שהופיע בשלוש מהדורות בהוצאת ניומן בתל-אביב.
מפעלי זיכרון על שמו: מלגות לתלמידים מצטיינים בתחום המוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה בתל-אביב, במכללת לוינסקי לחינוך בתל-אביב, בקרן תרבות אמריקה-ישראל, בקרן שרת לאומנים צעירים ובקרן פרסים שליד התאחדות עולי פולין בתל-אביב, בקרן יצחק אדל ליד המכון למוזיקה ישראלית, שמטרתה להוציא לאור את יצירותיו וליזום פעולות שונות להנצחת זכרו. בשנת תש"ם (1980) יצא לאור באמצעות המכון הספר "יצחק אדל – משנתו בחינוך ובמוזיקה", בעריכת גילה אוריאל.
בשנת 1996 מלאו 100 שנה להולדתו. באולם "בית אריאלה" בתל-אביב נערך לזכרו אירוע מיוחד, שהוקדש להערכת פועלו וליצירתו בתחום המוזיקה, החינוך ופיתוח המקהלה. דברים לזכרו נאמרו על ידי נציגי אקו"ם ומכללת לוינסקי לחינוך, ובוצעו כמה מיצירותיו בתחום הזמר והמוזיקה הקמרית.
בחודש ינואר 2007 קיימה מכללת לוינסקי לחינוך ערב מחווה לזכרו של יצחק אדל בהשתתפות מאות אורחים ובהם רבים מתלמידיו.
אדל פאני נולדה בשנת 1898 בקולבושובה, פולין לאביה הרופא, ד"ר אליהו-צבי ביליג ז"ל ולאימה חנה ז"ל; נפטרה בתל-אביב ביום 6 בדצמבר 1974 והובאה לקבורות בבית-העלמין בנחלת-יצחק ליד קבר בעלה המנוח, יצחק אדל ז"ל.
הייתה מורה למתמטיקה במקצועה ולימדה בבתי-ספר תיכוניים שונים בפולין עד לעלותה
ארצה בשנת 1929, עם בנה יחידה, גיל אדל ז"ל, אשר נולד לה מבעלה הראשון, פרופ’ ליאופולד אינפלד, שהיה מעוזריו המדעיים של פרופ’ אלברט איינשטיין.
לאחר נישואיה בתל-אביב למורה ולמלחין יצחק אדל ז"ל (אשר אימץ את בנה), עסקה בפעולות התנדבות שונות בתחום הביטחון והסעד, וסייעה לבעלה בארגון אגודת המלחינים בארץ ובפעילותו החברתית-המוזיקלית.
הקרן הוקמה מעיזבונו של המורה י’ אהרוני ז"ל; מלגות מוענקות מפירותיה לסטודנטים מצטיינים בלימודי לשון, ספרות ומקרא.
יעקב אהרוני נולד בשנת 1879. היה אחד המורים הראשונים שלימדו את כל המקצועות בעברית בלבד, בנוטלם על עצמם משימה של כמעט יצירת "יש מאין", הן מבחינת שיטת הלמידה, הן מבחינת הקניית המונחים שנוצרו תוך כדי עבודה. הוא החל בעבודתו החינוכית בשנת 1900 בקירוב. גולת הכותרת של פעילותו זו הייתה בבית-הספר העברי בעיר סראטוב בימי מלחמת העולם הראשונה. בית-הספר הוקם הודות למסירות ולרוח ההתנדבות שפעמה בלב חבר מורים מעולה. בית-הספר, הגדול והמשגשג בכל גלות רוסיה באותה תקופה, שימש מרכז לפעילות ענפה.
בשנת 1924 עלה לארץ-ישראל עם משפחתו, לאחר ששוחרר ממאסר בעוון פעילות ציונית. ימי עבודתו בבית-הספר העממי בטבריה היו התקופה הפורייה ביותר בעיסוקיו החינוכיים בארץ-ישראל. מאחר שסיכויי תלמידיו לרכישת השכלה תיכונית היו קלושים באותה תקופה, הוא שאף להשיג הרבה ככל האפשר בתקופת הלימודים בבית-הספר העממי. נוסף על ההשכלה העממית השגרתית, הקנה לתלמידיו ערכי אזרחות טובה, יחס של כבוד ואהבה למורשת-אבות, לעמל-כפיים ולמפעל ההתיישבות בארץ ישראל. כל תלמידיו סיגלו לעצמם כושר הבעה עשיר בכתב ובעל-פה. מדי שבוע נלמד בכיתה נושא או פתגם מסוים מן הספרות הקלסית שלנו, ופסוקים רבים מספרי משלי היו שגורים בפי התלמידים. על-פי בקשת מחלקת-החינוך הסביר את יחסו למסורת בהרצאתו בכינוס מורי הגליל העליון והתחתון בשנת 1929. על בית-הספר העברי בסראטוב סיפר בפרק שנדפס בירחון "העבר". לבקשת חבריו קיבץ את הנושאים השונים שבספרים "משלי" ו"בן סירא" לתועלתם של מורים ותלמידים כאחד. הספרים נדפסו לאחר פרישתו לגמלאות.
העיקרון "נאה דורש ונאה מקיים" חרג אצלו במקרים רבים מן הנורמות המקובלות. הדבר השתקף ביחסו לעבודתו, לצווים לאומיים וציבוריים ובתרומותיו למפעלים ציבוריים שניתנו בנדיבות-לב, בעוד הוא עצמו חי חיי-צנע.
יעקב אהרוני נפטר בשנת 1963 .
חיה אהרוני, רעייתו המסורה, ספגה את היחס לתחיית הציונות ולמורשתה ואת אהבת הלשון העברית, שהייתה שפת הדיבור של בני ביתה ושל ידידיהם עוד בהיותם בגולה.
הקרן הוקמה בשנת 1993 על-ידי מנהל העיזבון של יהודית אלבין ז"ל, עו"ד א' ברוידס. הקרן מנוהלת על-ידי גב' נעמי מדרשי, שעבדה במכללה בתפקידי ניהול בכירים במשך 25 שנים. מפירות הקרן מוענקות מדי שנה מלגות לסטודנטים מצטיינים בלימודי הסבה והסמכה, מסלול אשר הוקם ונוהל על ידי גב' נעמי מדרשי.
יהודית אלבין נולדה בשנת 1905 בוורשה שבפולין. עלתה ארצה בשנת 1923 והתגוררה כל שנותיה בתל-אביב. במקצועה הייתה אחות.
נפטרה ביום 9 בספטמבר 1992 .
יהודית אלבין ציוותה את עיזבונה למוסדות חינוך, ללא פירוט.
יהי זכרה ברוך!
מלגות ע"ש תמר וראובן גולן ז"ל מוענקות על-ידי משפחתם לסטודנטים מצטיינים בתחום החינוך המיוחד.
תמר (סטלה) גולן, נולדה בפרוסיוב שבצ'כוסלובקיה לד"ר יוסף קליינר ז"ל, משפטן ומרצה למשפט, ולאמה קליינר ז"ל.
תמר עלתה ארצה בגפה במסגרת עליית הנוער בשנת 1939 לקיבוץ גניגר ושהתה שם במשך שנתיים, עד להצטרפותה לקבוצה של חמישה צעירים כדי להקים את כפר נירה שבשרון. הוריה ואחותה מירה (לימים מירה קוויתי ז"ל) עלו ארצה רגע לפני שנסגרו הגבולות של צ'כוסלובקיה עקב הכיבוש הנאצי. הם התיישבו בכפר נירה, שם תמר נישאה ליוסף כ"ץ ז"ל, מהנדס טקסטיל יוצא הונגריה, ונולדו להם שלושה ילדים (עדנה, לאה ורמי). תמר התאלמנה בשנה שבה הוקמה המדינה ונישאה מחדש בשנת 1956 לראובן גולן ז"ל. להם נולד אבנר ולמשפחה הצטרף גם חגי (בנו של ראובן מנישואים קודמים).
תמר עבדה כעובדת סוציאלית במחנות העולים בבית-ליד, ניהלה את לשכת הסעד במועצה האזורית עמק-חפר, שימשה עובדת סוציאלית בבית החולים לחולי נפש בפרדסיה, ייסדה וניהלה את המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בנתניה והקימה את סניף ער"ן בנתניה.
במקביל להתמודדות היום יומית בתקופת קום המדינה, תקופת הצנע, הטיפול בבני משפחה, השכול, האלמנות והצורך לפרנס לבדה שלושה ילדים קטנים, תמר תרמה באופנים שונים גם למאבק על עצמאות המדינה.
תמר נפטרה בשנת 2005 בבית נעוריה בכפר נירה (בית יצחק), מוקפת במשפחתה.
המלגה על שמה מסמלת את כמיהתה הבלתי נלאית ללמוד ולהתפתח ובעיקר את הנתינה האין סופית שהייתה לה לטבע שני ולנו הייתה לדוגמה.
ראובן גולן (קורט גולדמן) נולד בקייל שבצפון גרמניה. הוריו ואחותו עלו ארצה עוד לפני מלחמת העולם השנייה והוא עצמו עלה לאחר שנאלץ לסגור את משרד "החלוץ" בברלין; הצליח להימלט דרך איטליה ולעלות ארצה בשנת 1940 במהלך המלחמה.
עוד בחו"ל הצטרף לגרעין התיישבותי שארגנה משפחת יוספטל (גיורא וסנטה) ובמסגרת הגרעין עבר הכשרה חקלאית בחווה, שם הכיר את מי שבהמשך נישאה לו בישראל – חנה, אם בנו הראשון חגי.
הגרעין עבר הכשרה נוספת במושב גבעת-חן סמוך לרעננה ובהמשך עלה לקרקע בהרי אפרים לנקודה חדשה – קיבוץ גלעד. בקיבוץ עסק ראובן בעיקר בהכשרת הקרקע ובתפקיד גזבר הקיבוץ (1946-1945).
בסיום מלחמת העולם השנייה נשלח ראובן לגרמניה בשליחות מוסדות ההצלה של העם היהודי לסייע בהצלת שארית הפליטה שנותרה במחנות הריכוז ובמקומות מסתור רבים. כאשר חזר ארצה לקיבוצו גלעד מצא עצמו חי בנפרד, התקבל לעבודה בסוכנות היהודית ועבד במחלקת העלייה בעליית הנוער, שם היה אחראי על מרכזי הנוער שהוקמו עבור בני הנוער שניצלו במלחמה ועלו ארצה בשנות ה-50.
ראובן עזב את קיבוצו גלעד ועבר לגור בבית יצחק, שם הכיר את תמר, אלמנה עם שלושה ילדים קטנים. הזוג התאהב, נישא והקים משפחה חדשה. תמר הביאה עמה למשפחה את שלושת ילדיה עדנה, לאה ורמי, ראובן הביא את בנו חגי ונולד ילדם המשותף אבנר. המשפחה התבססה בביתה של תמר וראובן המשיך את עבודתו בסוכנות היהודית.
בשנת 1971 יצא ראובן עם תמר ובנו הצעיר אבנר בשליחות הסוכנות היהודית לשלוש שנים לגרמניה. כאשר חזרו ארצה פרש ראובן מהסוכנות היהודית ומצא את מקומו בארגון עולי מרכז אירופה. בארגון עסק בפיתוחם של בתי האבות של יוצאי גרמניה ובניהול בית הארחה לניצולי השואה ביערות הכרמל.
במקביל לעבודתו בארגון היה פעיל חברתית: הצליח להביא לאיחוד הוועדים המוניציפליים של הכפרים בית יצחק ושער חפר-נירה ונבחר לשמש כיו"ר הוועד המאוחד. במסגרת פעילותו בוועד המקומי יזם את הקמת מרכז יום לקשיש, הקמת תזמורת "בית יצחק", ארגון חגים משותפים, פיתוח בית הספר היסודי האזורי ופיתוח מתקני תרבות וספורט.
תחביבו האהוב של ראובן היה משחק הכדורגל, הוא עבר קורס שופטים, היה שופט כדורגל בליגה הארצית והיה פעיל מאד באיגוד השופטים בסניף נתניה.
בשיא פעילותו, בהיותו בן 67, נפטר ראובן מדום לב בביתו ב-1 במאי 1983 כשהוא מוקף במשפחתו המורחבת המונה חמישה ילדים ו-20 נכדים.
על מצבתו נכתב על ידי בני משפחתו "אהב את האדם והחיים."
הקרן לזכרו של יחזקאל הן ז"ל הוקמה ביוזמתה של אביבה אהלי ובתרומות של תלמידות ומורים חברים לעבודה. מטרתה להעניק מלגות לסטודנטים מצטיינים בלימודי ספרות ותנ"ך.
יחזקאל הן נולד בתרמ"ז ברוסיה. למד בקורסים פדגוגיים של חברת "מפיצי ההשכלה" בגרודנה. היה מורה בפטרסבורג ובקייב בבית-הספר של "תרבות". עלה ארצה בשנת 1925 .
שימש מפקח על גני-ילדים, על בתי-ספר ועל שיעורי ערב למבוגרים של רשת ההסתדרות- זרם העובדים.
בשנת 1931 החל ללמד בסמינר למורות ולגננות ע"ש לוינסקי, ועבד בו עד אחרית ימיו.
היה חבר "אספת הנבחרים" לפני קום המדינה וחבר הכנסת השנייה.
בשנות עבודתו תרם יחזקאל הן רבות לעיצובן הרוחני והתרבותי של תלמידותיו באמצעות הוראת התנ"ך, והקנה להן תודעה יהודית והשקפת עולם, כפי שהיא נתפסת במקורות. הוא ידע לחבב את יצירותיהם של גדולי הסופרים על התלמידות, והקנה להן דרך חשיבה ביקורתית בתחום הספרות.
יחזקאל הן נפטר בשנת תשי"ב.
בדברים שכתב לזכרו פרופ’ בן-ציון דינור, מי שהיה אז שר החינוך, נאמר: "נסתלקה דמות נעלה של אדם מופלא במידותיו, תלמיד חכם גדול בתורה ובחוכמה, מורה דגול ומחנך בעל שיעור-קומה. איש התנועה הציונית ותנועת העבודה, איש טהור, רב-פעלים וצנוע, נלבב ונלהב, אשר בתוך הציונות ותנועת העבודה ומתוכן נתרקמה כל מסכת חייו".
הקרן הוקמה בינואר 1982 על-ידי אחיה של רחל חרובי ז"ל, מר ג’ון בוקסר מטורונטו, קנדה. הקרן מנוהלת על-ידי איתמר חרובי, בן נחמן וחנה ז"ל, מוותיקי ראשון–לציון וממייסדי נתניה.
מפירות הקרן מוענקות מלגות לסטודנטים המצטיינים בלימודיהם.
רחל חרובי הייתה בוגרת סמינר לוינסקי, מורה וסופרת; בת למשפחת ותיקי ראשון-לציון ומפעילות גדוד מגיני השפה.
פעלה להפצת הלשון העברית בארץ ובתפוצות. התמחתה בנושא הכתיבה התמה ובהוראתה.
המלגה ניתנה על ידי משפחות כהן, גולדבלט והורוביץ לזיכרו של הרברט כהן.
The scholarship is given by the Kohn, Goldblatt, and Horowitz families in memory of Herbert Kohn.
The scholarship is given by the Kohn, Goldblatt, and Horowitz families in memory of Herbert Kohn.
Herbert Kohn was a lifelong resident of Minnesota, USA. He was an active member of the Soviet Jewry Action Committee which worked to secure the release of Jewish Refuseniks prohibited from leaving the former Soviet Union. Prior to their release from the former Soviet Union, Herbert Kohn made frequent telephone calls and trips to talk, meet, and give hope to Refuseniks such as Natan Sharansky, Ida Nudel, Jacob Einbender, and others. Transcripts of the telephone calls are preserved in the book Brave Jews. In 1984, Herbert Kohn was instrumental in establishing the Minneapolis Jewish Day School. Together with other community leaders, Herbert Kohn envisioned and brought to fruition his dream of a pluralistic Jewish Day School. He served as its first president until his untimely death in 1988. Most importantly, he was actively involved in every aspect of Jewish life in Minneapolis helping to nurture a vibrant and dynamic Jewish community.
המלגה ניתנה על ידי משפחות כהן, גולדבלט והורוביץ לזיכרו של הרברט כהן.
הרברט כהן חי ונולד במיניסוטה, ארה"ב. הוא היה חבר פעיל בוועד הפעולה למען יהודי ברית המועצות, שפעל למען מתן אישורי הגירה ל"סירובניקים", מסורבי העלייה היהודים בברית המועצות. בטרם שחרורם מברית המועצות לשעבר, ערך הרברט כהן שיחות טלפון כמו גם נסיעות תכופות על מנת כדי להיפגש עם ולחזק את ידם של אסירי ציון כמו נתן שרנסקי, אידה נודל, ויעקב איינבנדר ולחזק את ידם. את תמלילי שיחות הטלפון שערך ניתן אפשר למצוא בספר יהודים אמיצים. בשנת 1984, היוה הרברט כהן נדבך מרכזי בהקמת בית הספר היהודי במיניאפוליס. יחד עם מנהיגי קהילה אחרים, כהן חלם על הקמת בית ספר יהודי פלורליסטי ופעל למימוש חלום זה. כהן כיהן כנשיא הראשון של בית הספר עד מותו בטרם עת בשנת 1988. והכי חשוב, הוא היה מעורב באופן פעיל בכל היבט בחיים היהודיים במיניאפוליס וסייע לטפח קהילה יהודית תוססת ודינמית.
הקרן הוקמה ב-1997 על-ידי אמה, חנה כץ, ונועדה להעניק מלגות לסטודנטים לחינוך מוזיקלי על מצוינות, מקוריות וייחודיות וכן לתמוך בנזקקים לסיוע.
רותי כץ-מינץ ז"ל, בוגרת המדרשה למוזיקה משנת 1984, הפיקה בחייה צלילים רבים (פסנתר, תופים), אך בעיקר פרטה על מיתרים של אהבה, ידידות ונדיבות ביחסה כלפי אנשים. כדי שצלילים אלה יוסיפו להתנגן גם לאחר מותה, הוקמה על שמה קרן שמטרתה לסייע לתלמידי הפקולטה לחינוך מוזיקלי להתקדם בדרכם המוזיקלית.
רותי ניגנה בפסנתר, תופפה בתופי קונגה, הייתה רקדנית ושחקנית וכתבה חרוזי הומור וצחוק. כתבה ספר ילדים, שיצא לאור לאחר מותה, בשם "על קוף ותוף ולב שבחוף". בין השאר העלתה יחד עם מיכל גולדברג את הצגת הילדים "הילדה איילת" על פי קדיה מולודובסקי.
רותי כץ-מינץ נפטרה ביום 4 בינואר 1994 .
קרן ע"ש נאוה מסלובטי ז"ל שמטרותיה קידום החינוך בנושאי מוסר וחברה בארץ ובעולם, תורמת מלגות לסטודנטים על פרויקט גמר מצטיין לתואר שני בנושאי חינוך למוסר ולדמוקרטיה.
ד"ר נאוה מסלובטי סיימה את לימודיה בסמינר לוינסקי במגמת המורים לטבע. שירתה בצה"ל כמורה לחיילים וכמרכזת הוראה. למדה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן. תחומי התמחותה היו מדידה והערכה, מוסר וערכים. פרסמה מאמרים וספרים והנחתה עבודות לתארים מתקדמים בנושאים אלה. שימשה מרכזת קבוצת עניין בנושאי מוסר ודמוקרטיה בארגון האירופי לחינוך ולהוראה (EARLI).
נושאי מוסר וחברה היוו מוקד מרכזי בחיי בני משפחתה. בספר העיירה שניהל הסב, הרב יצחק זאב פרנדזל ז"ל, בעיירה ליבובע שבליטא נמצאו ארבעה עמודים ובהם פירוט של תרומות שנשלחו לישיבות ולמוסדות חינוך בארץ ישראל ובגולה עד לעליית המשפחה לארץ באמצע שנות השלושים.
הרב פרנדזל עלה לארץ עם בתו, אמה של נאוה, חיה מסלובטי. הוא שימש רב בבית הכנסת בתל-אביב. בתו השנייה דבורה כהן ז"ל עבדה כאחות בבית החולים הדסה בירושלים, והייתה מראשונות האחיות בבית חולים אסותא בתל-אביב. היא ובעלה הקימו קרן למלגות הצטיינות לתלמידים לתארים מתקדמים בבית הספר לפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב. בתו השלישית גולדה רבקה געל, ארבעת ילדיה ובעלה נספו בשואה.
האב משה מסלובטי ז"ל עלה לארץ עם שני אחיו בשנת 1921. הם עסקו בחקלאות. הוא היה בין מייסדי הפועל המזרחי. בין השאר עסק בהתיישבות יהודית ושימש חבר בסוכנות היהודית. הוריו, אחיו חיים, אשתו וארבעת ילדיהם נספו בשואה. רחל בתו של אחיו טוביה נפטרה בעת שירותה בבריגדה היהודית.
ד"ר נאוה מסלובטי נפטרה באוגוסט 2009 לאחר מחלה קשה.
הקרן ע"ש סוניה מרבך ז"ל הוקמה בשנת 1989 על-ידי בעלה, אברהם מרבך, ונועדה להעניק מלגות לסטודנטים מתחום החינוך המיוחד, המצטיינים בלימודים ובעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים.
סוניה מרבך נולדה בשנת 1908 בגליציה שבפולין. סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני בהיסטוריה, בפילוסופיה ובחינוך באוניברסיטת לבוב שבפולין.
בפולין הייתה פעילה באגודת הסטודנטים היהודים וב"גורדוניה". בשנת 1932 עלתה ארצה עם הגרעין האקדמי הראשון של "גורדוניה", והצטרפה עם בעלה לקבוצת גניגר. משם עברה לקבוצת "כיבוש העבודה" של "גורדוניה" בנס-ציונה.
בשנת 1935 התחילה בעבודתה עם ילדים קשי-חינוך. בשנת 1937 הוזמנה על-ידי פרופ' שניאורסון להצטרף לצוות, שעסק בהקמת מערכת החינוך המיוחד בארץ-ישראל.
במאורעות 1939 נרתמה לטיפול בילדים עזובים, מפוני יפו. בשנת 1951 מונתה כמפקחת על החינוך המיוחד, ובשנת 1957 התמנתה כמנהלת המדור לחינוך מיוחד וכמפקחת ארצית; בתפקיד זה שימשה עד פרישתה לגמלאות.
קידומם וטיפוחם של ילדים עם צרכים מיוחדים היו תמיד בראש מעייניה של סוניה מרבך. היא עשתה רבות לקידום ולפיתוח החינוך המיוחד ולשילובם של ילדים אלה במערכת החינוך הרגיל; הייתה מיוזמות וממקימות הכיתות הטיפוליות הראשונות בארץ בתחום זה. בשנים 1976-1974 שימשה מפקחת על המסלולים לחינוך מיוחד בסמינרים; סייעה ותרמה מניסיונה הרב לפיתוח מערכת הכשרת המורים לחינוך מיוחד.
סוניה מרבך נפטרה בכ"ח בחשון תשמ"ט, 8 בנובמבר 1988 .
הקרן הוקמה בשנת 2000 על-ידי מרים קישון לזכר הוריה – טובה ואריה נכט ז"ל.
הקרן נועדה להעניק מלגה לסטודנט בחוג לאנגלית המצטיין בלימודיו.
טובה ואריה נכט עלו ארצה בשנת 1950. כאן הם התמודדו עם קשיי המחיה באותה העת; אך לבתם היחידה מרים הם השתדלו להעניק את החינוך הטוב ביותר.
מרים עבדה כמורה לאנגלית במשך 18 שנה, וכמנחה למורים במשך שבע שנים, טרם הגיעה למכללת לוינסקי לחינוך. כאן עבדה 15 שנה כמדריכה פדגוגית במחלקה לאנגלית, והייתה בין יוזמי המרכז לאנגלית ומקימיו. עם פרישתה לגמלאות מרים מבקשת להנציח את זכר הוריה על-ידי מתן מלגה זו.
הקרן הוקמה על ידי בני המשפחה, ביוזמת ד"ר אברהם בדאור, לזכר דודו ודודתו, שלמה ועטיה פינק ז"ל, שמתו עריריים בשיבה טובה. הקרן נועדה להעניק מלגות לתלמידי המכללה המצטיינים בלימודיהם.
ד"ר אברהם בדאור ז"ל היה מנהל סמינר לוינסקי ומורה לספרות. יוצא גליציה, בן עירו של ש"י עגנון, מייצג דמות של משכיל יהודי בן מרכז אירופה, אשר נתמזגו בו מקורות היהדות עם השכלה הומניסטית-אירופאית רחבה. ד"ר בדאור למד בבית המדרש לרבנים בווינה.
בארץ היה מראשוני שכונת בורוכוב, השתייך לתנועת "ישראל העובדת" וילדיו הגשימו את רעיון ההתיישבות הלכה למעשה. היה איש חביב על הבריות ורחב-לב; דלתו הייתה פתוחה בפני כל מורה ותלמיד לעזרה ולעצה. בעבודתו הדגיש תמיד את עיקרי ההשכלה ההומניסטית – הספרות, הלשון והיהדות.
ברחבה שבחזית בניין המכללה ניצב פסל מעשה ידי הפסל ברני פינק, לזכרו של ד"ר בדאור השמור בלבנו.
ד"ר אברהם בדאור
הקרן ע"ש צפירה ויהושע פרח ז"ל מנוהלת על ידי בתם, אורה בן-ישראל.
יהושע פרח נולד בצפת בשנת 1907. את נעוריו עשה בירושלים, שבה למד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. משפחתו הייתה מהראשונות שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר מכן היו ממייסדי הרצליה. הוא שימש מורה ומנהל יותר מארבעים שנה; לימד בבית הספר העממי באחוזה בחיפה, ולאחר מלחמת השחרור עבר לתל-אביב ולימד בבית הספר “נווה-צדק". מאוחר יותר הקים את בית הספר "מצדה" בשכונת גבעת-עמל בתל-אביב.
גולת-הכותרת של עבודתו החינוכית הייתה הקמת בית הספר ע"ש ישראל רוקח בתל-אביב, שהיה בית ספר למופת ושימש דוגמה למורים ולאורחים. בשנת 1992 קיבל את פרס החינוך על מפעל חייו.
יהושע פרח כתב ספרים, שירים ומחזות, ביניהם המחזה "היד הלבנה", שהוצג בהיכל התרבות בתל-אביב ולאחר מכן הוקרן פעמים רבות בטלוויזיה החינוכית. מחזה זה העלה על סדר היום את נושא איכות-הסביבה זמן רב לפני שחדר לתודעת הציבור.
היה מנהל נמרץ, דמות אבהית למורים ודמות מופת לתלמידים. העלה עם תלמידיו הצגות של מחזות שכתב וביים בעצמו. פרסם שני ספרים – "המרד במדבר" ו"האומות המאוחדות".
יהושע פרח נפטר בכ"ח בתשרי תשנ"ו.
צפירה פרח לבית נמיוט, מורה ומחנכת. נולדה בפולין בשנת 1913. למדה בסמינר למורים “תרבות" בווילנה והייתה מדריכה בקן "השומר הצעיר" בעיירה וסילישוק, שבה שימשה מורה.
עלתה ארצה בשנת 1935, והייתה מורה עם בעלה יהושע בחיפה. לאחר מלחמת השחרור עברו לתל-אביב. פה לימדה בבית החינוך שהפך לבית הספר הממלכתי "יוסף הגלילי" כשלושים שנה עד היסגרו. לאחר מכן עבדה כמה שנים בבית הספר “טשרניחובסקי". הייתה מחנכת ומורה אהובה על תלמידיה, וכולם זכרו אותה כ"מוסד" גם לאחר עשרות שנים. היא לא הייתה מורה בלבד, אלא גם אם לתלמידיה. היא נהגה לבקר אצל תלמידים חולים, ללמדם בביתם, ולא אחת האכילה גם תלמיד רעב.
גם לאחר צאתה לגמלאות לא חדלה מפעילותה בתחום החינוך, ונהגה ללמד בהתנדבות תלמידים נזקקים. היא הרצתה בפני גמלאים על נושאי תנ"ך ובענייני דיומא, ואת שכרה תרמה לקרן לב"י.
עד יומה האחרון הייתה מעורה בענייני חברה ותרבות, והייתה מוקד מרכזי לכל ידידיה.
צפירה פרח נפטרה בכ"ז בשבט תשנ"ד.
מלגה ע"ש דרור קורן שנהרג בנחל קומראן. המלגה ניתנת לסטודנט על אהבת הארץ, על התנדבות ועשייה חברתית.
דרור קורן אהב את משפחתו, את חברתו, את ההתנדבות והעזרה לזולת, את הארץ ואת החיים.
מגיל 14 התנדב דרור בתחנת מכבי האש בהרצליה, והיה פעיל מאוד בין המתנדבים.
הוא שירת בצה"ל כקצין חילוץ והצלה. ראה בשירותו הצבאי ערך חשוב מאוד והתנדב לפקד על חיילים חדשים שזה עתה התגייסו. עבורו להדריך נערים בני 18, שחלקם אפילו לא רצו להתגייס, וללמדם את אהבת הארץ היה אתגר חינוכי ששמח לקחת על עצמו. הוא היה מפקד רציני וקפדן שדרש משמעת. עם זאת, ואולי בשל כך, חייליו אהבו אותו מאוד. הם ידעו שהוא דורש מהם הרבה, אך אפשר לסמוך עליו שבשעת מבחן הוא יידע להנהיג אותם. בצבא הכיר גם את חברתו, החובשת הפלוגתית.
דרור, שגדל בבית ששם דגש על הקשר ליהדות ולארץ, אהב היסטוריה יהודית. לערכים אלה היה מקום חשוב בחייו. לאחר שעבר את המיונים להדרכה מטעם הסוכנות במחנה קיץ בארה"ב, שמח לקראת המפגש עם הנוער היהודי, שבו תהיה לו ההזדמנות להנחיל מעט מהערכים שהוא מאמין בהם.
דרור היה מדריך סנפלינג, אהב מאוד לטייל בארץ, ועשה זאת בכל הזדמנות. חבריו הלכו אחריו בכל מסלול. הם הלכו אחריו גם בנחל קומראן, שבו מצא את מותו, בכ"ד באייר תשס"ז, 12 במאי 2007, כאשר שיטפון פתאומי סחף עמו ארבעה צעירים אל מותם, ודרור ביניהם.
בן 23 היה במותו. יהי זכרו ברוך.
המלגות ע"ש אורלי קלוג לבית גוטגולד, מוענקות על-ידי משפחתה.
אורלי קלוג נפטרה ביום א' בתמוז תשס"ו, 27 ביוני 2006 סמוך ליום הולדתה החמישים.
חייה של אורלי היו קצרים אך מלאי שמחה, אהבה ואושר. אורלי נולדה בתל-אביב להורים בעלי שורשים עמוקים באדמת הארץ – האב שהוא דור חמישי למשפחת קלר, מראשוני רחובות וראש-פינה והוא עצמו פעיל ומעורה בהווי המדינה כפעיל בנעוריו בהגנה ובהמשך לוחם גבעתי במלחמת תש"ח, כשלאורך כל חייו מעורה בענייני ציבור. והאם שהגיעה כילדה עם הוריה מפולין רגע לפני מלחמת העולם השנייה, פעילה עם "תעודות" בארגוני התנדבות לטובת הכלל.
אורלי למדה בבית הספר היסודי תל-נורדאו ובתיכון עירוני ה'. הייתה תלמידה טובה ומקובלת על כל חבריה.
לאחר שסיימה את שירותה הצבאי המשיכה במסלול חיים של הורות ומשפחה.
אורלי התחתנה סמוך מאוד לסיום שירותה הצבאי וילדה את בנה הבכור כעבור שנה. באותה עת למדה בסמינר לוינסקי, כדי לממש את הייעוד שהציבה לעצמה – להקים משפחה וגם דורות של תלמידים.
אורלי פעלה במרץ רב להגשמת מטרותיה והקימה משפחה לתפארת, שלושה בנים בוגרים, שחר, עו"ד, אסף, רואה חשבון, ושי, בסיום לימודיו האקדמיים, וכן דורות של תלמידים מאזורי מצוקה בבת-ים ובאור-יהודה.
באותה נחישות נלחמה אורלי בעוז רוח במחלתה הקשה: בכל כוחות הנפש, כשהיא צמודה למשפחתה, תוך שהיא מראה אהבה, רוך ועניין בכל המתרחש אצל ילדיה, בעלה, ומשפחת אחותה שירלי בראל.
בכל מהלך חייה שימשה עמוד התווך וסלע איתן למשפחתה הקרובה והרחוקה ועזרה לכל אדם וחבר שנקלע לצרה.
מחלתה הקשה הכניעה אותה כשהיא מותירה אחריה משפחה מלוכדת, הזוכרת אותה לעד ודבקה במטרה להמשיך את דרכה.
על המצבה כתבנו "חוסנך היה האור שבחיינו ובחסרונך נשאר רק הכאב ואור הנר".
מלגה על שם מתילדה ויצחק רוסו ניתנת לסטודנטיות מצטיינות בגיל הרך.
יצחק נולד ביום 16 בנובמבר 1919 במשכנות ישראל שבירושלים לברוך ורחל רוסו. הוריו התגוררו בעיר העתיקה ואחרי מלחמת העולם הראשונה עברו לגור בשכונת "יגיע כפיים" שמחוץ לחומות. בילדותו התגורר בכמה שכונות בירושלים: מזכרת משה, אוהל משה, מקור ברוך ובבגרותו גר בשכונת יפה-נוף. במהלך חייו פקדו כמה אסונות את יצחק ומשפחתו. אחיו בנימין נפצע במבצע נחשון, גיסתו יהודית נהרגה בשיירת הרופאים להדסה, ואחותו קליר רוסו, נהרגה בפיצוץ מלון המלך דוד בשנת 1946. מתילדה נולדה ביום 5 בדצמבר 1924 באיזמיר שבטורקיה לאברהם ואלגרה נחום. היא עלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1934 על האונייה Eguguzek. בארץ גרה המשפחה בתל אביב ועסקה בתחום הסריגה והרקמה. בשנת 1948 הכירו יצחק ומתילדה בתל אביב, שם בנו את ביתם ונולדו להם שני ילדים. בשנת 1959 הם פתחו יחדיו חנות צמר ברחוב אבן גבירול הידועה בשם "צמר מתי" שפעלה יותר מ-50 שנה. שניהם נפטרו בשיבה טובה בגיל 93.
לחץ להמשך קריאה
מלגות ע"ש ליאת שׂהם ניתנות לסטודנטים מצטיינים בלימודי אנגלית. המלגות ניתנות על ידי בעלה גיא שׂהם.
ליאת נולדה בשנת 1980 ברמת גן. שם גדלה והתחנכה -תחילה בבית הספר היסודי "הל"ם", ולאחר מכן המשיכה את לימודיה וסיימה בהצטיינות בתיכון "אהל שם". בשנת 1999 ליאת עברה לאנגליה, המשיכה את לימודיה והקימה משפחה. שם גם נולדה בתה, ליאור בשנת 2003. בשנת 2008 חזרה ליאת לישראל כדי שליאור תוכל לגדול עם משפחתה ובארץ שאימה כה אהבה. עם חזרתה לארץ, החליטה ליאת לממש את רצונה להיות מורה, ונרשמה לתוכנית לתואר ראשון בהתמחות אנגלית במכללת לוינסקי לחינוך. ליאת, שההצטיינות הייתה טבועה באופייה, הייתה לאחת התלמידות המצטיינות בכיתתה. עובדה זו זיכתה אותה במלגה לשנת הלימודים השנייה, מלגה שלצערנו, לא זכתה לקבל. את אהבתה לחינוך מימשה ליאת בימים שבהם לא למדה. היא לימדה אנגלית בבית הספר היסודי "ארנון" ברמת-גן, בכיתות ז-ח. תלמידיה מספרים כי הייתה מורה מיוחדת, יפה, אהובה וצעירה. כנפש מדהימה, ליאת הייתה אימא נפלאה לליאור בת ה-6, אישה אוהבת לבעלה, חברה מסורה לכל ידידיה, וקרובה מאוד למשפחתה. ליאת ניצלה כל רגע עד תום. היא הייתה ידועה בחיוכה שובה הלב, בשמחתה ובאהבתה לחיים וביכולתה להאיר כל מקום שבאה אליו. היא ראתה את הצד החיובי בכל דבר ובחייה הקצרים נגעה בחייהם של אנשים רבים. ליאת מצאה את מותה הטרגי בתאונת דרכים ביום 28 באוקטובר 2009 ליד צומת טללים, כשבדרך חזרה מטקס סיום קורס קצינים של קרובת משפחה, המכונית שבה נסעה נפגעה מאחור על ידי אוטובוס. במלגה זו אנו מקווים להמשיך את מורשתה של ליאת, אשר באישיותה הייתה טבועה היכולת ליהנות מהחיים בשילוב עבודה קשה וכיבוש אתגרים, ולהאיר מעט את הדרך למורות העתיד באורה הקסום.
לחץ להמשך קריאה
הקרן הוקמה על-ידי צוות התוכנית לבית הספר העל-יסודי בהתמחות ביולוגיה במכללת לוינסקי לחינוך, משפחתה וחוג ידידיה ואוהביה של רחל שטרנברג. מפירותיה מוענקת מלגה לסטודנט המכללה המצטיין בלימודי טבע ובעזרה לזולת.
רחל שטרנברג נולדה בט"ז בסיוון תש"ו, 1946. הייתה בוגרת המכללה, והמשיכה כאסיסטנטית וכלבורנטית במעבדות הטבע עד יומה האחרון. נפטרה ממחלה קשה בגיל 41 . רחל הייתה פעילה ומעורה בחיי המוסד, הצטיינה במסירותה הרבה לעבודה ולכל אלה שבאו עימה בקשרים.
לחץ להמשך קריאה
הקרן הוקמה על-ידי בנה ובתה של שרה תום ז"ל. המלגה ניתנת לסטודנטים מצטיינים בלימודיהם במכללת לוינסקי לחינוך. הקרן מעניקה מלגות לסטודנטים מצטיינים גם ע"ש אחיותיה של שרה תום, שושנה גורן ודבורה שוורץ, שאף הן בוגרות סמינר לוינסקי.
שרה תום (צוקרמן) ז"ל נולדה בקרקוב, פולין בשנת 1909. את לימודיה התיכוניים סיימה בגימנסיה "תרבות", שבה שולבו לימודי התרבות הפולנית והיהודית, כולל לימוד עברית. היא המשיכה בלימודיה בבית ספר גבוה למסחר בקרקוב, במגמה פדגוגית. בשנת 1935 היא עלתה ארצה כעולה בלתי-לגלית, במסווה של מלווה לספורטאי המכביה השנייה. בשנת1938 התקבלה לסמינר לוינסקי. עם סיום לימודיה בסמינר, בשנת 1940, עבדה כמורה במזכרת בתיה, בנס ציונה ובחיפה. בשנת 1969 פרשה לגמלאות, אך המשיכה בפעילות במסגרת של המורים הגמלאים. שרה תום (צוקרמן) נפטרה בשיבה טובה בשנת 1998 .
לחץ להמשך קריאה
הקרן הוקמה ביום כ"ח בכסלו תשל"ט, 1978, על-ידי ארגון יוצאי אוז’ירן והסביבה בישראל, לזכר קדושי הקהילה. הקרן נועדה להעניק מלגות לסטודנטים במכללה, שעבודותיהם בכתב על נושא הקהילה, או השואה בכלל, ראויות לכך.
קהילת אוז’ירן והסביבה הקיפה 322 קהילות יהודיות בפולין, שהושמדו בשואה. העיירה אוז’ירן שכנה בפלך פודוליה. ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו אליה במחצית המאה ה-13. תוך זמן קצר הוקמו בה בתי-כנסת, בתי-עלמין, מוסדות דת, חינוך וסעד וכן פותחו ענפי מסחר ומלאכה. במאה ה-18 גדלה האוכלוסייה היהודית באוז’ירן בכמות ובאיכות. ממחצית המאה ה-19 ואילך הורחבו גם זכויות הקהילה. לרבניה יצאו מוניטין גם מחוץ לגבולות גליציה ופולין; אך מראשית המאה ה-20 גברה במקום האנטישמיות בקרב האוכלוסייה הפולנית והאוקראינית. בו זמנית, אולי כתגובה, החלה התעוררות ציונית בעיירה. במחצית השנייה של שנות העשרים קמו תנועות נוער מכל גוני הקשת הציונית. בית"ר והצוה"ר, גורדוניה והתאחדות ועוד. הוקם בית ספר עברי לשעות אחר הצוהריים. במשך הזמן מרבית בני הנוער דיברו עברית. האווירה בעיירה הייתה מסורתית וציונית. כולם עסקו בפעילות למען ארץ ישראל. באחד מפרברי העיירה הוקמה "הכשרה", והנוער הכין את עצמו לעלייה ארצה. למרות ההגבלות של ממשלת המנדט, חלק ניכר של הנוער, וכמה משפחות עם ילדיהן, הצליחו לעלות ארצה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. חלקן עלו בעזרת רישיונות עלייה וחלקן ב"עלייה ב". לצערנו, חלק הארי נשאר בעיירה ונספה בשואה. אפשר לומר כי קהילת אוז’ירן, על גווניה השונים של האוכלוסייה, מהווה דגם לנוער וליהדות בכלל ולמצבן של עיירות רבות בפולין עד מלחמת העולם השנייה. נוער בית"ר באוז'ירן
לחץ להמשך קריאה
