את תחילת דרכה המקצועית החלה בגיל 23 בחטיבת ביניים ובתיכון ביפו, שם לימדה לשון עברית. משם עברה ללמד בכפר קרא בבית ספר דו-לשוני, "השילוב הזה בבית הספר היה השילוב הכי נכון והכי טבעי והכי נורמלי, כי זה משקף את המציאות היומיומית שלנו." היא מספרת על שמונה השנים שעבדה בבית הספר.
כדי להגשים את תחושת השליחות שלה עברה ללמד ערבית בתיכון תיכונט, שצמוד למכללת לוינסקי. "אני רואה את השליחות שלי ללמד את הערבית במגזר היהודי. הילדים מתייחסים לזה בסקרנות ובעניין, ככל שאת מביאה את זה יותר אותנטי וישיר ונותנת לילדים להכיר את התרבות ולא רק את הסמלים. ללמוד לא רק כדי לומר שאנחנו לומדים. אני רואה שהתלמידים שלי אוהבים את המקצוע ומכבדים אותו ורוצים להבין יותר. חשוב להם להבין יותר. אני מרגישה דרך המקצוע שלי כשגרירה של החברה הערבית, ולכן אני רוצה שזה יגיע הכי נכון. השפה היא בעצם גשר בין תרבויות."
סברין היתה המנהלת הפדגוגית בעמותת עמ"ל – ערבית מדוברת לכולם, עמותה לקידום השפה הערבית המדוברת בבתי ספר יסודיים, שבהם לא לומדים ערבית. המטרה היתה לאפשר לילדים להכיר את האחר דרך השפה. בתכנית לימדו סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. "ראינו את התוצאות, כשהילדים הביעו רצון להכיר ולדעת. זה עלה מתוך השאלות של התלמידים שרצו לדעת ולהכיר."
את חזונה היא מסכמת בכך ש"כל שינוי מתחיל בשפה. גם בעמדות שלנו וגם באפשרות להתבונן לעומק, לחשוב חשיבה מחודשת ולפתח חשיבה ביקורתית ובונה. כל זה יכול להתרחש דרך השפה. ולכן אני רואה את תפקיד המחנך והמורה כתפקיד בעל חשיבות מרובה. בתפקידו הוא יכול לבנות עתיד של דור שלם".