סיפורים אישיים – יונה שאול, בן 19

בוגרים על הרצף האוטיסטי מספרים על חוויית ילדותם בשנות בית הספר

ד"ר ענת קסירר, מנהלת אקדמית של המרכז לאוטיזם במכללת לוינסקי לחינוך

תקופת הילדות ושנות בית הספר מעצבות במידה רבה את מי שאנחנו. הדרך שבה הלכנו, האנשים שהיו לצידנו, התמיכה שקיבלנו או העלבונות שספגנו ישאירו בנו חותם.

אנשים על הרצף האוטיסטי מתמודדים מגיל צעיר עם דעות קדומות, עם תפיסות שגויות של הסביבה ועם אמירות נוקבות ולעיתים פוגעות שנאמרות פעמים רבות מעל ראשם ("זה בגלל שהוא רוצה להיות לבד", "הוא אוטיסט, הוא בטח גאון", למה שלא ילמד בחינוך המיוחד? לנו אין פה כלים לעזור לו" ועוד).

בכתבה זו נכיר חמישה בוגרים מרתקים שיספרו לנו מעט מחוויותיהם ודרכם נקבל הצצה לבטן הרכה של מערכת החינוך ולמסרים הסמויים והגלויים שלה.

יונה שאול, בן 19

עיר מגורים: נתניה

במה אתה עוסק? תלמיד במכינת "רוח השדה"

היכן למדת? בבית ספר אמי"ת כפר גנים בפתח תקווה בכיתת תקשורת

ספר על חוויות טובות במערכת החינוך: "החוויה הלימודית בכיתה שלנו אפילו בתקופת הבגרויות הייתה הרבה יותר נינוחה מאשר בכיתות האחרות. הצוות של כיתות התקשורת, המחנכות והמורים ידעו תמיד איך לעזור ומה הכי טוב לנו, במיוחד כשזה כלל החלטות קשות. השיעורים של הכנה לחיים היו חשובים ביותר, לא רק לימדו אותנו והכינו אותנו לחיים בוגרים, אלא גם מעשית היינו עושים משימות כמו ללכת לבנק לבד ולקבוע תור לרופא. המסע לפולין לא רק שינה אותי, אלא גם את ההסתכלות של הכיתות הרגילות עלינו וגם שלנו עליהם. אני יכול לומר על עצמי שאילולא המסע לפולין, כנראה לא הייתי מי שאני עכשיו. זכורים לי לטובה חבריי לכיתה שחוויתי איתם את חיי הלימודים על בסיס יומיומי, ובמיוחד ימי הכיף והגיבוש הכיתתיים שבהם היינו בוחרים בהצבעה על מקום מסוים ואף אחד לא התלונן ותמיד יצא לנו טוב. בשנה האחרונה שלנו בישיבה הכירו לנו את התוכניות אחרי הצבא, מה שהוביל אותי להגיע למכינה, שכנראה הייתה ההחלטה הכי טובה שלי".

תאר קשיים שנתקלת בהם בבית הספר: "הבגרויות, לא משנה באיזה מקצוע, גרמו לי לחרדה ותמיד היה לחץ בשבועיים האחרונים לפני הבגרות. כאשר לא סיימנו את כל החומר (זה קרה כמה פעמים אבל לרוב הסתדרנו) וידעתי שאני אצליח לעבור, ובכל זאת הייתה לי חרדה לא מוסברת. השילוב עם הכיתות הרגילות לא היה חזק, לא דחפו אותנו חוץ מטיולים ופה ושם "סמול טוק". לא דחפו אותנו להשתלב עם הכיתות הרגילות. חלק נכבד מהעניין באשמתנו, אבל גם לא הצליחו להפגיש בין הכיתות בגלל הבניינים השונים ולוח הזמנים השונה. הקשיים שלי בעיקר נבעו ממני, אבל בכל פעם שמשהו הפריע לי הייתי יוזם פגישה עם הצוות".

האם היו לך חברים בבית ספר? "כן. כמעט לחלוטין מהכיתה שלי, אבל היו כמה מהכיתות

הרגילות".

מה, לדעתך, צריך לשפר במערכת החינוך? "לדעתי צריך לכלול במערכת השעות לא רק לימודים לבגרויות, אלא גם חינוך לחיים אחרי בית ספר וכישורי חיים, שלא לומדים בקלות".

האם כדאי, לדעתך, ללמוד בכיתה רגילה או בכיתה קטנה? "בעקבות החוויה האישית שלי, הייתי אומר שאם אתה מאובחן על הרצף, אז כנראה שאתה צריך תמיכה שלא תקבל ממסגרת של כיתה רגילה. אבל אם מישהו מרגיש שהוא באמת לא צריך תמיכה ועזרה, אז שייפנה לגורמים שיוכלו לתת תיווך".

איזה מסר היית מעביר למורים? "לא לעשות הכול לפי הרצון של התלמיד, אלא לעשות מה שהכי נכון לתלמיד, אפילו אם הוא ישנא את הרעיון. תמיד לצוות יש יותר ניסיון ויותר חוכמה בתחום, וגם 80% מהפעמים הם צודקים. למורים של הכיתה רגילה אני רוצה לומר – להתייחס לכל תלמיד כאל גוף יחיד ולדעת שכל אחד הוא מישהו בפני עצמו, ולא להתייחס לכיתה כקולקטיב. הערת שוליים, רוב מהדברים שאני מזכיר באו יותר ממני ומהגישה שלי לישיבה".