גבולות הפדגוגיה המוזיקלית / ד"ר דן שגיב ראש התכנית לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי לחינוך>>
העדות על מעשיו של המנצח והמחנך מנחם נבנהויז הכתה בתדהמה את עולם התרבות והחינוך המוזיקלי. אישיותו הכובשת, יכולותיו המקצועיות האדירות, גישתו החינוכית, הקסם האישי – כל אלה לא מסתדרים כהוא זה עם המעשים המפלצתיים שהוזכרו. הדיסוננס הוא בלתי נתפס, אך עשוי לפתוח צוהר אל שיטת ההוראה והפדגוגיות בעלות האופי הבלתי-פורמלי הנהוגות בחינוך המוזיקלי ובתחומים רבים אחרים בחינוך לאמנויות. התלמידים במגמות האמנות בתיכונים מבלים שעות ארוכות בבית הספר לצורך אימון ותרגול, בשעות ובימים לא שגרתיים, ובינם לבין המורה נרקמים לעתים קרובות יחסי קרבה ואינטימיות. כך גם בשיעורי הנגינה היחידניים, הפועלים כמסגרת לוחצת של "אחד על אחד", שגם בה מתפתחים לעתים קרובות יחסי תלות וערבות הדדית.
במשך עשורים רבים נחקרים יתרונותיה של הפדגוגיה הייחודית במסגרות השונות של החינוך המוזיקלי. ההצלחה החינוכית מתרחשת באופן מיטבי, כך נטען מידי חוקרים רבים, אם תהליך הלימוד נעשה מתוך חופש בחירה של התלמיד ובמסגרת לימוד שגבולותיה משורטטים באופן אישי בהתאם לאישיותם של התלמיד והמורה. במסגרת לימודית זו המורה הופך ל"מנטור", ופעמים רבות גם לדמות החשובה ביותר עבור התלמיד בשנות נעוריו. המוזיקאי-מורה מייצג עבור התלמיד את כל מה שהוא עצמו היה רוצה להיות, וכל גודש תשומת הלב והחיבור האישי מייצרים מסגרת לימוד משמעותית מאין כמותה. התלמיד שם את נפשו בכפו של המורה למוזיקה, ובזכות זאת זוכה פעמים רבות לחוויית נעורים מעצימה הנצרבת בנפשו לשנים רבות.
היתרונות של דרך הוראה זו בולטים, ומנגד ניתן להצביע על הסכנה הגלומה בפדגוגיה זו. המקרה של נבנהויז הוא חריג, חולני וקיצוני. עם זאת, גם בציר הנורמטיבי של המורים למוזיקה, אנו עשויים להבחין ברבים שנכנסו לעולם ההוראה מתחום הביצוע האמנותי כשהם אינם ערים במקרים רבים לכוח האדיר הטמון בידם. טשטוש הגבולות לא תמיד ברור למורה עצמו, והוא אינו יודע כיצד לפעול על מנת לשמור על מסגרת חינוכית ראויה, תקינה ואתית. ישנן עדויות רבות על מורות ומורים לנגינה שאינם פועלים ברגישות הנדרשת אל מול האחריות החינוכית הכבדה הרובצת על כתפיהם. באשר למנצחים המצב לעתים מועצם שבעתיים. הכוח הרב הניתן בידיו של המנצח, הילת הסמכות והאוטוריטה המקצועית, ובעיקר מידת השפעתו הרבה על נפשם ותודעתם של התלמידים – כל אלה משכיחים לעתים מלבו שמדובר במסגרת בעלת גבולות כוח וגבולות חינוכיים נדרשים והכרחיים.
על אף הקשיים שיש בשיטת ההוראה הנוכחית – עדין חשוב לאפשר למסגרת המעצימה של החינוך לאמנויות להתקיים במתכונתה המסורתי. יש לעשות זאת תוך סינון ובדיקה קפדניים של האנשים הבאים במגע עם התלמידים הצעירים, כפי שנעשה במסגרות חינוכיות רבות. ניתן למצוא גם היום אמנים רבים המוצנחים לבתי הספר למיניהם במסגרות הפורמליות והבלתי פורמליות ללא שעברו כל הכשרה חינוכית או בדיקת התאמה לתחום ההוראה. הבנתם וחיבורם של אמנים לתחום החינוך חייבת להיות דומה לחיבורם לתחום האמנותי, ואלה חייבים להיות תנאי סף בסיסיים במגע עם תלמידים ונוער בכל גיל. כנראה שנתקשה בכל מקרה למנוע מקרים קשים וחריגים כמו אלה המיוחסים לנבנהויז, אך אולי נוכל בכל זאת לשרטט באופן ראוי יותר את אופני הבחירה של האמנים-מורים הבאים במגע עם ילדינו.