"קול המוסיקה" 14.3.2019
תמלול
מגישה : לזלו סטכו, הפסנתרן, פרופסור מאקדמיית ליסט בבודפשט העביר כיתת אמן לנגנים במיכללת לוינסקי לחינוך, זה קרה אתמול בעצם ואיתנו דוקטור איתן אור נוי, דיקן הפקולטה לחינוך מוזיקלי במיכללת לוניסקי לחינוך. שלום דוקטור אור נוי.
פרופ' איתן אור נוי : שלום, ערב טוב.
מגישה : אז לזלו סטכו הוא פסנתרן ומורה והוא בעצם מתמחה בפסיכולוגיה בביצוע.
פרופ' איתן אור נוי : נכון. לזלו, יש לו ייתרון אדיר וזה בעצם העובדה שהוא גם מוזיקולוג, הוא גם פסנתרן מבצע והוא גם פסיכולוג שהוא מומחה בתחום הדעת של מה שאנחנו קוראים היום מיינפולנס, כלומר היכולת להתבונן בפירקי זמן של רגע לרגע, מה שנקרא מומנט טו מומנט. אני פגשתי את לזלו לפני כמה חודשים בכנסת באוקספורד שעסק בביצוע שזה גם תחום המחקר שלי וככה התחלנו לדבר ואז הבנתי שמדובר פה בשיטה חדשנית שלזלו בעצם ככה פיתח לפני כמה וכמה שנים בשיתוף עם כמה מעמיתיו באקדמיה בפרנס ליסט שבבודפשט, שיטה של הוראת ביצוע אבל לא רק הוראת ביצוע, שיטה פדגוגית של הוראה שחשבתי שהיא יכולה מאוד מאוד להתאים לסטודנטים שלנו אצלנו בפקולטה לחינוך מוזיקלי. אני מיד אספר על השיטה, אני רק אומר שאצלנו בפקולטה אנחנו מכשירים את הסטודנטים גם בתואר הראשון וגם בתואר השני בין השאר גם להוראת נגינה, כלומר אם זה מתבצע בכיתה הלימוד או אם הביצוע הוא ביצוע שלהם עצמם, אצלנו כל הסטודנטים הרי גם מבצעים, ומה שהיה לי מעניין בשיטה שלזלו פיתח זו העובדה שהוא פונה לכל נפש ולכל רמת נגינה שהיא, כלומר כשסטודנט שומע על השיטה שלו הוא יכול ישירות להעביר אותה גם לכיתת הלימוד בבית הספר או בגן הילדים או בבית הספר התיכון או לכל קהילה וקהילה שמנגנת ומבצעת מוזיקה. אני אספר קצת על השיטה של לזלו. לזלו בעצם בא ואומר שבביצוע מוזיקלי אנחנו במהלך השנים מדובר על כמה עשרות שנים טובות, אנחנו שמים דגש מוגבר ואולי מוגזם על הצד הטכני, על הצד הוירטואוזי, על הצדדים שנקשרים יותר בשפה המוזיקלית פרפה, מה שאנחנו קוראים האינטונציה, כלומר גובה הצליל והיכולת של השליטה בכלי הנגינה או בקול אם זו זמרת או זמר ואנחנו קצת מזניחים אלמנט נוסף שדובר בו לא מעט אבל אל תמיד נקשר בשטח הביצוע וזה האלמנט של הרגשות ושל האלמנטים החוץ מוזיקליים, מרחבי דימויים, אסוציאציות וכיוצא בזה. מה שאומר לזלו, שוב, במקרה הזה מפתח שיטה אבל הוא בטח לא ממציא את הגלגל כי זה דברים שנאמרים עשרות בשנים, לא יותר מכך, שאנחנו צריכים לעשות ולשלב בין שניים, למצוא את הצורה הכי נכונה שאנחנו מבטאים בכלי הנגינה או שרים או כאמור גם במקהלה או אפילו ביצוע הכי פשטני בכיתת לימוד, אנחנו צריכים לשים לב לכל אחד משני ההיבטים והשאלה היא איך עושים את זה, איך אנחנו יכולים להעביר ביצוע שהוא לא רק וירטואוזי אלא הוא גם מביא בחשבון בתוכו את שלל האלמנטים החוץ מוזיקליים, איך בעיקר הוא עובר הלאה לקהל. השיטה שהוא פיתח היא כמו שפתחתי ואמרתי, שיטה שנקשרת במיינד פולנס, זאת הטכניקה שמוצאה מהמזרח וטכניקות מדיטציות למיניהן. זו שיטה שבה אנחנו כמבצעים אמורים לחשוב על המקומות היסודיים בתוך היצירה המוזיקלית, מה נקרא פילר'ס, ממש עמודי התווך של היצירה, כלומר הקודים בעלי משמעות בעניין, איזו שהיא פתיחה של פרזה חשובה, מה שמשפט מוזיקלי לסגירתה. מקומות שהם מקומות המפתח של היצירה. בין המקומות עצמם הגישה צריכה להיות גישה יותר אימפרוביזטורית, יותר מאולתרת, לא שאנחנו לא מבצעים את היצירה עצמה כמובן ואת התווים, מה שאומר לנו המלחין אבל זאת גישה שאנחנו צריכים בה להביא בחשבון את הככה …. של הדימויים שאנחנו רוצים לקשר למקומות שהם בין לבין, את החשיבה גם לאחור וגם קדימה, כלומר גם על מה שחווינו בנקודות היסודיות של היצירה וגם את החשיבה קדימה לנקודה הבאה שבה אנחנו ננחת לכאורה. כלומר במבט אחורה או מבט קדימה ומבט אימפרוביזטורי משהו בהווה, בשלבים שבין הנקודות המרכזיות של היצירה. דבר נוסף שהוא מוסיף פה וגם זה דבר בעיניי די ייחודי זה הוא משלב הרבה מאוד מהטכניקות ומהתיאוריות של הפסיכולוג שהוא גם ממוצא הונגרי אגב צ'יקסן טינהיי … אני מקווה ככהשאני ככה אומר את שמו נכונה, ככה מבק אוף מיי הד. צ'יקסן טינהיי היה … הוא עדיין, פסיכולוג שחי בארצות הברית ממוצא הונגרי, שמדבר על הפלואו, מושג הזרם. זה מושג הקשור בזרימה ובעושר יצירתי. מה שהוא אומר זה שאנשים חשים הנאה גדולה מאוד בזמן שהם בתוך פעילות, הנאה שהוא קורא לה חוויה מייטבית, קורא אותו הפסיכולוג, והוא אומר שכשאנחנו עסוקים בתוך פעילות שלוקחת את כל אישיותינו פנימה, אנחנו ממש בתוכה, אנחנו בעצם נוטים לשכוח את כל הדברים שמסביב ואנחנו כל כך נהנים מהחוויה שגם המחיר החיצוני, נניח אנחנו לא אוכלים, לא שותים, לא חושבים על שום דבר חיצוני אלא רק על הפעילות עצמה, זה שיוצר אצלנו את האושר, זאת אומרת כשאנחנו זורמים בתוך פעילות, יש לנו מעין מצב של ריחוף, איזו שהיא חוויה מייטבית של איזה שהוא סוג של הנאה פנימית שבה אנחנו שקועים במעשים שלנו, מן סוג של רגשות שקשורות בקליטה ובמלאות וברגע לרגע וסלדו ספרו הפסנתרן לקח את הזרם הזה, את התיאוריה התודעתית הזו של פלואו ומנסה ללב אותו גם בתוך הביצוע המוזיקלי וככה ניסיתי לסכם את מה שנעשה אתמול אצלנו בפקולטה, הוא הגיע, אני מספר שהוא ראה כמה מבצעים מכלים שונים, קודם כל אחד הסטודנטים מבצע בכלים שונים ומשונים, חלקם זמרים, יש לנו גיטריסטים ונגני חליל וכנרים וכו וכו, הוא בכוונה בחר כמה כלים, כלומר הוא לא מתמקד בכלי נגינה מסויים, דבר מאוד ייחודי לכיתת אמן, בדרך כלל שאנחנו מדברים על כיתות אמן, זה …
מגישה : כלי מסויים, כן.
פרופ' איתן אור נוי : אמנים דגולים … כן, את מכירה את הנושא. יש ככה מומחים לפסנתר או לכינור או לחצוצרה. הוא בכוונה ביקש שאנחנו נביא סטודנטים שמתמחים בכמה תחומי … אינסטרומנלים ועם כל אחד הוא עבד בדיוק על הדברים האלה, כלומר הכיתה נפתחת בכך שהסטודנט מנגן חלק מתוך פרק קומפוזיטורי ידוע, מעולם המוזיקה הקלאסית, האמנותית ואז לאחר מכן אנחנו מתחילים לעבוד עם הסטודנט, לזלו מתחיל לעבוד עם הסטודנט על מקטעים מאוד מאוד ספציפיים שבהם הוא מבקש מהמבצע, גם לחשוב על מרחב דימוי וגם להתמקד ממש מצליל לצליל. הוא מדבר הרבה מאוד על ככה טכניקה של רובטו, טכניקה שבה אנחנו לוקחים את הצלילים וכמעט שוכחים את המירקם או את הנהירות שהמלחין התווה עבורם אלא פשוט זזים מצליל לצליל בזמננו החופשי, מתמקדים בחוויה המיצלולית של החלק הסנורי של הצליל, ממש ננים מהזרם עצמו, מהחוויה עצמה בין לבין אנחנו נוחתים במקומות המרכזיים של היצירה שם אנחנו כביכול חוזרים לאחור למחשבות היותר מסורתיות של איפה אני, מה אני, מה אומרת היצירה. זה בהחלט היה מרתק.
מגישה : מעניין שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות אבל מניחים שככה ביצעו את היצירות באמת ואנחנו מאוד מאוד התרחקנו מכל העניין של אילתור חופשי וכל הדברים האלה. יכול להיות שזה באמת חזרה ליסודות של המוזיקה הקלאסית.
פרופ' איתן אור נוי : זה מאוד מאוד מאוד נכון מה שאת אומרת, אני לא יודע אם זה חזרה ליסודות אבל ללא ספק כשחושבים על הקלטות עתיקות, הקלטות היסטוריות, אנחנו עדים לעובדה שהיחס למוזיקה הוא הרב יותר מאולתר, אימפרוביזטורי, רטורי, כלומר רטוריקה פירושה הרי אמנות הנאום, אמנות הדיבור וכשאנחנו שומעים הקלטות נניח מתחילת המאה העשרים, אפילו מסוף המאה ה-19, אנחנו הרי יודעים שהקלטות היסטוריות החלו עוד אצל אדיסון בשנות השמונים של המאה ה-19. אנחנו ממש שומעים את העובדה שנניח כנרים או פסנתרנים לא ינגנו בדיוק לפי המהירות הקבועה על פי חוק על ידי המלחין או בדיוק לפי הערך הריתמי, הקיצבי של כל אחד מהצלילים אלא ממש מספרים לנו סיפור, מן סוג של זרם כזה, זרימה אינסופית. פעם קדימה, פעם אחורה ולפעמים אנחנו אפילו מוכנים לקחת את המחיר שהיום ייחשב כמחיר מאוד מאוד כבד של צלילים לא נכונים ובעיות טכניות על הכלי, כי זה לא מעניין, הרי יותר חשוב לספר את הסיפור עצמו. אז זה מאוד נכון מה שאת אומרת, זה אגב בדיוק הסיבה שגם פגשתי את לזלו באותו כנס לפני כמה חודשים כי הכנס עסק בהקלטות היסטוריות של המאה התשע עשרה ובביצועים היסטוריים והנה, הוא היה שם בדיוק בגלל הסיבה הזו. .. באמת לחזור קצת לתחושה של הביצוע המוזיקלי של פעם.
מגישה : כן. פרופסור איתן אור נוי, הייתי ממשיכה איתך את השיחה כי היא באמת מרתקת, לצערנו אין לנו הרבה זמן אז אולי נמשיך ונרחיב את זה בפעם הבאה. תודה רבה לך.
פרופ' איתן אור נוי : תודה רבה גם לך.
מגישה : להתראות..
פרופ' איתן אור נוי : ביי ביי.
מגישה : דיקן הפקולטה לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי.