בוגרים על הרצף האוטיסטי מספרים על חוויית ילדותם בשנות בית הספר
ד"ר ענת קסירר, מנהלת אקדמית של המרכז לאוטיזם במכללת לוינסקי לחינוך
תקופת הילדות ושנות בית הספר מעצבות במידה רבה את מי שאנחנו. הדרך שבה הלכנו, האנשים שהיו לצידנו, התמיכה שקיבלנו או העלבונות שספגנו ישאירו בנו חותם.
אנשים על הרצף האוטיסטי מתמודדים מגיל צעיר עם דעות קדומות, עם תפיסות שגויות של הסביבה ועם אמירות נוקבות ולעיתים פוגעות שנאמרות פעמים רבות מעל ראשם ("זה בגלל שהוא רוצה להיות לבד", "הוא אוטיסט, הוא בטח גאון", למה שלא ילמד בחינוך המיוחד? לנו אין פה כלים לעזור לו" ועוד).
בכתבה זו נכיר חמישה בוגרים מרתקים שיספרו לנו מעט מחוויותיהם ודרכם נקבל הצצה לבטן הרכה של מערכת החינוך ולמסרים הסמויים והגלויים שלה.
עילם יהודה עברי, בן 24
עיר מגורים: פתח תקווה
במה אתה עוסק? סטודנט לביולוגיה מולקולרית
היכן למדת: בפתח תקווה, בכיתה רגילה בכל היסודי. בתיכון למדתי גם בכיתה רגילה וגם בכיתת תקשורת בשנה הראשונה בלבד.
ספר על חוויות טובות שהיו לך במערכת החינוך: "רכיבה על סוסים, משחק עם כלבים בכלבייה, ימי שישי בחטיבה ובתיכון, יצאנו לטיולים רבים".
תאר קשיים שנתקלת בהם בבית הספר: "קשיים חברתיים, כעס, הצקות מאחרים, עברתי חרם, הייתי צריך ללמוד לשלוט בכעסים. הצוות החינוכי לימד אותי איך לעשות זאת. נתנו לי כלים ועזרים להרגעה עצמית, באותו אופן גם רכשתי חברים באמצעות מיומנויות חברתיות שפיתחתי דרך כיתות התקשורת. בכיתה י"ג נשארתי שנה ,ואז החוויות השליליות מכל התיכון השתנו בעקבות סביבה חברתית חדשה".
מה, לדעתך, צריך לשפר במערכת החינוך? "שיהיו יותר מודעים לצרכים המיוחדים, וינסו להבין את הדברים מאחורי ההתנהגויות המרתיעות".
האם כדאי, לדעתך, ללמוד בכיתה רגילה או בכיתה קטנה? "אני ממליץ ללמוד בכיתה קטנה".
איזה מסר היית מעביר למורים? "אל תרחמו, תאהבו אותנו. לתלמידים מקום להרגיש שווים בין שווים, ולא לתת ל"טייטל", למדבקה שלהם, להפריע להשתלב עם תלמידים אחרים בני גילם בהתאם ליכולות החברתיות שלהם".