סיפורים אישיים – ירין ורדימון, בן 25

בוגרים על הרצף האוטיסטי מספרים על חוויית ילדותם בשנות בית הספר

ד"ר ענת קסירר, מנהלת אקדמית של המרכז לאוטיזם במכללת לוינסקי לחינוך

תקופת הילדות ושנות בית הספר מעצבות במידה רבה את מי שאנחנו. הדרך שבה הלכנו, האנשים שהיו לצידנו, התמיכה שקיבלנו או העלבונות שספגנו ישאירו בנו חותם.

אנשים על הרצף האוטיסטי מתמודדים מגיל צעיר עם דעות קדומות, עם תפיסות שגויות של הסביבה ועם אמירות נוקבות ולעיתים פוגעות שנאמרות פעמים רבות מעל ראשם ("זה בגלל שהוא רוצה להיות לבד", "הוא אוטיסט, הוא בטח גאון", למה שלא ילמד בחינוך המיוחד? לנו אין פה כלים לעזור לו" ועוד).

בכתבה זו נכיר חמישה בוגרים מרתקים שיספרו לנו מעט מחוויותיהם ודרכם נקבל הצצה לבטן הרכה של מערכת החינוך ולמסרים הסמויים והגלויים שלה.

ירין ורדימון, בן 25

עיר מגורים: שדרות

במה אתה עוסק? אבטחת מידע

היכן למדת? בבית ספר "גאון הירדן"

באיזו מסגרת למדת לאורך השנים? בכיתת תקשורת עם השתלבות בכיתה רגילה

ספר על חוויות טובות במערכת החינוך: "נהניתי מחיי החברה, הייתי מרבה לבלות בשעות אחר הצוהריים עם חברים מבית ספר, ונהניתי לשוחח ולשתף חוויות. המוטיבציה העיקרית שלי לבוא לבית ספר, כיוון שהייתי תלמיד טוב וקיבלתי ציונים טובים מבלי באמת ללמוד את החומר, ללמוד לא הרגיש כמו משהו מעניין במיוחד. בשבילי בית הספר היה בעיקר מקום מפגש עם אנשים".

תאר קשיים שנתקלת בהם בבית הספר: "בעיקר אקדמיים. ברוב המקצועות קיבלתי ציונים טובים, אך מתמטיקה הייתה יוצאת דופן. היה לי מאוד קשה להתרכז בשיעור ולעמוד בקצב. אני זוכר שבעת מבחן בגרות, הייתי כל כך בלחץ שעזבתי באמצע. אני מופתע שעברתי אם כי רק בקושי".

האם היו לך חברים בבית ספר? "כן. הייתי מאוד חברותי בבית ספר. מעגל החברים שלי היה די מצומצם וסלקטיבי, בדרך כלל בין שניים לשלושה אנשים. מעבר לכך, רוב התלמידים שהכירו אותי כיבדו אותי והייתה לי לא מעט השפעה, מה שבדרך כלל הוביל לכך שתהיה איזה דרמה מטופשת כל שבוע".

מה, לדעתך, צריך לשפר במערכת החינוך? "מאוד לא אהבתי את התפיסה שהייתה בבית ספר, שכל דבר שאתה עושה הוא מיוחד וראוי לשבחים. כעת כשאני בחיים עצמאיים ולאחר שנלחמתי לא מעט כדי לקבל עבודה טובה, אני יודע שהייתה לי סיבה לא לאהוב את זה. במציאות יש דברים שיש לעשות החל מלמצוא עבודה, להתגבר על קשיים אישיים יחד עם להיות שם בשביל חברים שלך ומי שאתה אוהב. זה לא קל. ואני לא חושב ששום זיוף של ביטחון עצמי יעזור. מה שיש ללמוד מגיל צעיר זה לבנות אישיות. זאת אומרת שאתה לא טוב כמו מי שאתה, אתה לא אמור לקבל את עצמך ואף אחד לא צריך לאהוב אותך. כשאתה יוצא לחיים האמיתיים אתה בתחתית החברה, ללא ניסיון, ללא השכלה וללא קשרים. ואם אתה לא מספיק להבין את זה עד אז, תמצא את עצמך גם ללא כוח הרצון הנדרש כדי לעשות משהו בנידון. בית ספר צריך להפסיק להתייחס לתלמידים כאל בובות חרסינה. קושי בונה אופי, כל מה שגוף חינוך צריך לעשות זה לוודא שהתלמיד לוקח על עצמו כל אתגר וכל אחריות שהוא מסוגל לשאת. בית הספר שלי לא היה החלטי אם זה מה שהוא רוצה לעשות. היו לי מורים טובים שהבינו את זה ודחפו אותי לנסות דברים שהפחידו אותי ושלא הייתי רגיל להם. המורה האחרונה שלי במיוחד הבינה את זה. היא דחפה את כולם להיות טובים יותר ממי שהם היו".

האם כדאי, לדעתך, ללמוד בכיתה רגילה או בכיתה קטנה? "זה תלוי במי מדובר. קיים הרעיון שאוטיסט לא מסוגל ללמוד התנהגות חברתית בצורה טבעית. אני לא רואה את זה מתממש במציאות. אני רואה שמי שרוצה להגיע למטרה בחייו ימצא את עצמו בסיטואציה שבה עליו להיות חברתי, ואם יש לו את הנחישות הוא ישים את עצמו במצבים שבהם אין לו ברירה אלא לדבר עם אנשים. אני לא באמת למדתי דבר בחינוך מיוחד, לפחות לא בשיעורים. למדתי בהפסקות ואחרי בית ספר, יחד עם דחיפה ממורים טובים לנסות מה שלא ניסיתי. היכולת לתקשר תמיד הייתה שם, רק לא מפותחת.

אני לא יודע, אולי חינוך מיוחד היא סביבה המאפשרת לנסות דברים חדשים ואולי באמת מורה טוב זה כל מה שצריך".

איזה מסר היית מעביר למורים? "אני חושב שהמסר שלי עד כה היה ברור. מורה טוב הוא מורה שלא חושב שהתלמידים שלו הם טיפשים או שבריריים. הוא אחד שתומך במה שהתלמיד יכול להיות ומתנגד למי שהוא כעת. ומורה טוב יכול לעשות את ההבדל בין אדם בוגר ומצליח לבין מי שלא".