צוותים חינוכיים והורים תוהים פעמים רבות מדוע צריך לדבר על "זה" בכלל? איך הנושא קשור לאוטיזם? איך נתמודד עם המבוכה שכרוכה בשיח על מיניות? פעמים רבות להורים ולצוותי החינוך אף אין מושג מה הילד או הנער יודעים על הנושא, וחושבים שאם יחשפו אותם למידע ואם ידברו על "זה" – הדבר יגרום לבעיות או יכניס למתבגרים רעיונות לראש.
לילדים ולמתבגרים עם ASD (Autism Spectrum Disorder) נדרש תיווך בתחומי חיים רבים. גם בתחום המיניות חשוב שילמדו התנהגויות חברתיות מותאמות ולא מותאמות. פעמים רבות במה שקשור למיניות יש נטייה להתבלבל, ויש אף שיטענו שהילדים לא מבינים, ושכל כך קשה להם גם כך, אז שיעשו מה שנעים להם.
אם רצוננו הוא לאפשר לילדים השתלבות חברתית מרבית ומותאמת עלינו להבין שמסרים אלה מקשים עליהם ומבלבלים אותם. כדאי שנבדוק עם עצמנו – מה המסר שאנחנו רוצים להעביר? למה קל לנו יותר להתמודד עם מצבי סיכון אחרים? כאשר נדבר על נושא הזהירות בדרכים יהיה לנו קל מאוד לדבר על צבעי הרמזור ומשמעותם ועל כללי זהירות שנוגעים לבטיחות בדרכים (מעבר חצייה, הליכה על מדרכה, חגורת בטיחות בזמן נסיעה ברכב). גם לפני שנצא לבילוי משפחתי בחוף הים נוודא שאנו ערוכים לכך – נצטייד בקרם הגנה מהשמש ובמצופים למי שאינם יודיעם לשחות ונדבר על משמעות צבעי הדגל המונף על סוכת המציל. במקרים אלה הכללים והחוקים ברורים מאוד. גם בשיח על מיניות חשוב שהכללים יהיו ברורים כבר מגיל צעיר.
לילדים ומתבגרים עם ASD יש נטייה לקבע התנהגויות ולעיתים הן אף הופכות להתנהגויות אובססיביות שקשה מאוד לשנות. לכן, בכל הנוגע לילדים עם ASD מומלץ לחשוב חמש שנים קדימה. למשל, אם הילד בן שש או שבע והתרגל לשבת בסלון עירום ולנגוע בעצמו עלינו לחשוב אם התנהגות זו מתאימה לגיל 11 או 12. מה יקרה אם בגיל ההתבגרות יעשה זאת במרחב פומבי? מה יקרה אם מגע "תמים" זה יהפוך לאוננות? איך אנחנו נרגיש? איך זה ישפיע על האחים והאחיות שלו? איך תגיב אליו הסביבה? איך הוא ירגיש? אלה שאלות שכדאי שנחשוב עליהן מראש. ככל שניערך מוקדם יותר לשינויים הצפויים כך נוכל להתמודד איתם טוב יותר. כמו בנושאים של חינוך והקניית הרגלים ומיומנויות אחרות (למשל, עשיית צרכים בשירותים, מקלחת, אכילה) כך גם בנושא המיניות אפשר להיעזר בצוות החינוכי בהכנת סיפור חברתי, או בבניית רצף התהליך בתמונות או בתת"ח (תקשורת תומכת חליפית), אבל בעיקר חשוב להעביר מסר עקבי וחד-משמעי. מגיל צעיר נלמד את הילד להבחין בין מרחב פרטי וציבורי, בין מגע מותאם ולא מותאם, ואת החיבור בין שני הדברים (מתי ואיפה אני יכול לנגוע בעצמי). כבר בגיל הרך לא נאפשר לילד להתפשט בחלל הציבורי (בגן ובבית) ולא נאפשר לו מגע לא מותאם בעצמו או
באחר, אך נאפשר לו להיות עירום או לנגוע בעצמו כאשר הוא נמצא במרחב פרטי, לבדו בחדרו או במקלחת.
חשוב לנהל שיח מתמשך על מיניות באופן שגרתי כבר מגיל צעיר ולא לחכות לגיל ההתבגרות. כאשר הורים וצוותים חינוכיים מנהלים שיח מתמשך על מיניות באופן שגרתי ובפתיחות קל יותר ליזום שיחות, קל יותר להגיב למצבים שמתעוררים במצבי יום יום או במצבים שנחשפים אליהם בתקשורת ובערוצי מדיה שונים, וקל יותר לתת מידע מותאם ולהתכונן מראש לבאות.
שיח על חינוך למיניות בריאה מעניק הזדמנות לתרגל כישורים וללמוד דרכים לתקשר כדי להצליח יותר בתגובות למצבים חברתיים שונים. הוא מאפשר להתאמן על האופן המיטיבי לתגובה על סיטואציות חברתיות ומיניות באופן מותאם. מתבגרים עם ASD אינם שונים בנושא זה ממתבגרים אחרים ולכן חשובה ההזדמנות לניהול שיח ולמתן כלים שיסייעו בהעצמה אישית, בהגברת המודעות ובהעלאת ההערכה העצמית. חשוב לזכור שלכולנו יצרים מיניים ללא קשר למגבלה או לאבחנה והשינויים הרבים שמתרחשים בגיל ההתבגרות הם עניין אוניברסלי שמתרחש אצל כולם. אולם בקרב ילדים ומתבגרים עם ASD פעמים רבות ישנו פער בהבנה של מה שמתחולל בגוף ובנפש בעיקר בעין הסערה של גיל ההתבגרות. ניהול שיח ומתן לגיטימציה לתחושות, לבלבול ולסערות שחווים, תוך שימת גבולות, יכולים לסייע למתבגרים, למתן מצבי קיצון בהתנהגות המינית ולהעלות את רמת המוגנות האישית שלהם.
גם אם לא ניהלנו שיח בגיל צעיר, אנו עשויים להיתקל בהתנהגויות מיניות לא מותאמות בשלבים מאוחרים יותר בבית כמו גם בבית הספר. במקרים כאלה חשוב לא להיבהל ולא לכעוס, אלא להגיב באופן מותאם. מצד אחד נכיר בצורך המיני הטבעי ומצד שני נגדיר את הגבול מבחינת תדירות, מקום וזמן.
התפיסה הרווחת לעיתים בקרב הורים וצוותים חינוכיים שהשיח על מיניות עשוי להפוך את הילדים והמתבגרים לקורבנות במצבי סיכון, ניצול או פגיעה היא תפיסה שגויה. במקרה זה ההיפך הוא הנכון. אם לא יתנהל שיח על מיניות ולא יהיה תהליך של למידה על מיניות והשלכותיה, ייתכן שיהיה סיכון גבוה יותר לפגיעה או לניצול, כי במקרים כאלה ישנם מתבגרים על הספקטרום האוטיסטי שאינם יודעים לסרב או שאינם יודעים שעליהם לדווח על פגיעה, ולכן במקרים אלה התנהלות נכונה של הורים ושל צוותים חינוכיים היא הכרחית. כמו בתחומים אחרים, גם בנושא זה חשוב להתאים את השיח לגיל, לרמת התפקוד וההבנה של הילד, וכן חשוב לקחת בחשבון את החברה הסובבת את הילד ואת משפחתו, את התרבות הרווחת ואת הערכים של המשפחה עצמה.
כותבת המאמר היא יפעת גרשונוביץ, מרצה במכללת לוינסקי לחינוך ובעבר מדריכה ארצית לחינוך למיניות בחינוך המיוחד במשרד החינוך