ספרה של ד"ר גלי דינור "בזכות השונות: הבנייתה של תפיסה חינוכית באמצעות סיפור חיים" (הוצאת כרמל, אוגוסט 2018) מביא בפני ציבור החוקרים, המורים בפועל, המתכשרים להוראה, וכל המתעניינים במעשה החינוכי, כתיבה אוטוביוגרפית רב-שלבית והשלכותיה על גיבושה של זהות מקצועית חינוכית, בדגש על זהות דיסציפלינארית ופדגוגית.
הספר מזמן לקורא כניסה אל שלושה שערים, אשר עומדים מבחינה צורנית בפני עצמם, אך, למעשה, האחד נובע ממשנהו.
השער הראשון מציג בהרחבה את סיפור חייה של המחברת, כמי שמערכת החינוך ויתרה עליה, תייגה אותה, הסלילה אותה (או ניסתה להסליל) למקום מסויים, וכיצד בזכות כמה דמויות חינוכיות מטיבות והרבה סקרנות ונחישות, הצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית. זהו סיפורם של ילדים רבים במערכת החינוך. מערכת, הדוגלת במצויינות, המובילה לעיתים קרובות לדרכי הוראה והערכה מונוליטיים, ואינה משכילה להבין, שיש לאמץ את שונות תלמידיה, ולתעלה להפרייה הדדית של כלל הלומדים: התלמידים והמורה גם יחד, באופן שיוביל פסיפס תרבותי.
כוחו של החלק הביוגרפי הוא בחוויות האנושיות הנשקפות בכתיבה אשר סוד קסמיהן נעוץ בֹשונוּת באשר היא. שונות שהפכה לערך מרכזי וליסוד מארגן בכל שטחי עבודתה ומחקריה של המחברת.
השער השני מעמיד עקרונות דידקטיים להוראת המקרא בבתי הספר הממלכתיים, בחינוך המיוחד על גווניו ובהוראת כתבי הקודש בכלל. עקרונות המאפשרים שיח שיוויוני בין כלל תלמידים והמורה כאחד. כך שתלמידים הופכים למקור ידע, והידע אינו נחלתו של המורה בלבד. עקרונות אלה ניתן ליישם תוך דיון ממוקד באתגרים הפדגוגיים שספר התנ"ך מציב בפנינו, בהיותו חסר מאפיינים צורניים מוכרים (שם המחבר, תיחום יחידה סיפורית, בעל סימני פיסוק 'מודרניים' ועוד). אך בעיקר משום היותו ספר עתיק יומין, המשקף מחד-גיסא עולם אמוני, תרבותי ופולחני של החברה המקראית והכנענית, ומאידך גיסא, בהיותו ספר המתייחס לשאלות תשתית של הקיום האנושי שאין הזמן חל עליהן, ולכן הוא מאפשר לכל לומד להתחבר אליו ולמצוא בו את עצמו ואת הסובב אותו.
השער השלישי מסיט את אור הזרקורים לעקרון דידקטי מהותי במחשבת החינוך ובעולמה של המחברת – הוראת התנ"ך בגישה רב-תחומית. לפיה, יש ללמוד ולחקור את הטקסט המקראי על פרשנויותיו המסורתיים והמחקריים כשלב ראשון ועיקרי. בהמשך לבחון את הטקסט, תוך דיאלוג עם מגוון רחב של יצירות אומנותיות על כל ענפיה ואף עם דיסציפלינות מתחום המדעים,המרחיב את הפריזמה הרעיונית, הלשונית והאומנותית, הן של הטקסט המקראי והן של היצירות הנמצאות בשיח עמו ואף של לימודי המדע. בעיני המחברת, לגישה זו יתרונות משמעותיים: א. מבחינה מחקרית – חקר המקרא ביסודו הוא מדע אינטר-דיסציפלינארי. מתוך הנחה שהיצירות במקרא הן נתון חלקי של התקופה, יש לנסות ולהבין את עולמן תוך שיח מתמיד עם תחומי דעת אחרים, הנוגעים בשטחים נרחבים: ארכיאולוגיה, ספרות משווה (המזרח הקדום וספרות יוון הקלאסית), לשון וסגנון, מוזיקולוגיה, סוציולוגיה, תאולוגיה, היבטים פסיכולוגיים, מדעי הטבע ועוד. ב. מבחינה פדגוגית-דידקטית: הוראה רב-תחומית מאפשרת לכל תלמיד להתחבר אל המקרא בדרכו שלו, אם דרך יצירה מוזיקלית המעבדת טקסט מקראי, או דרך יצירה אמנותית המעניקה אינטרפרטציה לתופעה מקראית או באמצעות לימוד מידות וחישוביהן בסיפור בניית תיבת נח, אם דרך תופעות בסביבתו הקרובה והרחבה. הוראה דפרנציאלית, המדגישה את ערך השונות ואת 'האינטיליגנציות המרובות', היא הבסיס המונח בתפישות העמוקות של הוראה רב-תחומית. הוראה מן הסוג הזה מאפשרת שיח מעגלי, רב כיווני ,שבו יכולים ליטול חלק כלל הלומדים. שיח המכבד את האחר, המרחיב את הדעת ויוצר פסיפס שלם, אשר מדמה במידה מסויימת את 'העולם האמיתי' – עולם אינטגרטיבי, שבו הרב-תחומיות בונה את הנוף האנושי השונה והמשתנה. נוף שהוא בבחינת יצירת פאר שנולדה מתוך השונות.
שני השערים האחרונים מציגים הלכה למעשה את יישומם של עקרונות הלמידה באמצעות תיעוד הוראת הסטודנטים בעבודתם בבית הספר.
