נובמבר, 2018. ירי הקסאמים על הדרום מתחדש. שמונה בבוקר, מוקדם יותר באותו היום. המנהלת מכנסת את כל בית הספר במגרש הספורט ומסבירה כיצד יש להתנהג בשעת חירום. מסבירה שהיום אנחנו נתרגל התנהגות במצב של נפילת קסאם באזורנו. "כרגע הסיכוי שיפלו כאן, במרכז, קסאמים הוא נמוך. אבל אנחנו נתרגל, ונחשוב על כך שבזמן שאנחנו כאן ממשיכים בשגרה, יש משפחות וילדים בדרום שהשגרה שלהם נהרסה".
הדברים שלה נגעו בי, אבל באותה מידה המחשבות שלי היו עם משפחתי והתושבים בדרום. מצד שני, ידעתי שעליי לתפקד כרגיל, כי הילדים צריכים דמות שתשדר להם שהכול יסתדר, שאין סיבה לדאגה. מזה כחמש שנים שאני מתגוררת בתל אביב. ב 2014, כחודשיים אחרי שעברתי מאשקלון לתל אביב בעקבות הזדמנות עבודה, פרץ צוק איתן. איזו סגירת מעגל מדכאת.
לאחר הכינוס בחצר בית הספר, החונכת שלי נכנסה לשיעור שאותו אני מעבירה. בסיומו היא אמורה לתת לי הערכה מקצועית. בדרך כלל, אני לא מתרגשת ממצבים כאלה, אך הפעם זה היה שונה. הרגשתי נסערת ומבולבלת. התחלתי את השיעור בפעילות. הפעילות עברה יחסית בשלום, למעט הפרעות מצד ילד עם הפרעת קשב וריכוז שתבע את תשומת ליבי. הוא קרא בשמי שוב ושוב. הקדשתי לו מספר רגעים של תשומת לב, אך נדמה שהוא לא הסתפק בכך. הוא המשיך לקרוא בשמי לאורך השיעור. ניסיתי לפנות אליו בעדינות, אבל ההפרעות המשיכו. הייתי צריכה לנהל את השיעור, אך נדמה היה שמשהו אחר מנהל אותי. הילד, ההפרעות, הקסאמים ואולי כל אלה יחדיו.
ידעתי שהשיעור לא היה מוצלח. בהפסקה, ירדתי לתורנות. החונכת הגיעה. "איך היה השיעור?", שאלתי.
"מבולבל מאוד", היא אמרה. ידעתי שהיא צודקת, אך קיוויתי שהיא הצליחה לראות בו דבר חיובי או שניים. אחר כך הגיעה ההערכה בכתב. רשימת הדברים הטעונים שיפור הייתה ארוכה: התפרסות על נושאים רבים, ניהול זמן לקוי, עידוד קשב בקרב כל תלמידי הכיתה ועוד. היו כמה נקודות אור, אבל ידעתי שאאלץ לעשות שינוי ובמהרה. דבר אחד בלט וזעק מתוך ההערכה שלי: התחום של ניהול הכיתה ושלושת מילות הקסם: "לא מספיק אסרטיבית".
"את רוצה שנקבע שיעור צפייה נוסף בשבוע הבא?" שאלה החונכת. העדפתי שלא. שינוי לא עושים בשבוע, אני צריכה להרוויח עוד מספר שבועות. אמרתי לעצמי. נזכרתי שעליי להגיש את דוחות ההערכה עוד החודש. "בואי נקבע שיעור לעוד שבועיים", אמרתי בהיסוס.
בהפסקה שאחריה, ניגשה אליי המורה למתמטיקה. היא עזרה לי להסיח את דעתי וסיפרה שבכל הפסקה, קבוצה של ילדים מכיתתה לוקחים מפה ומתחילים לחשב את המרחק משדרות לאזור תל אביב. ציינה שפתאום היא רואה ילדים שלא נוטים להשתתף בשיעור, מחשבים מרחקים ועוד במרץ והתלהבות. "תחשבי על זה, זאת למידה אותנטית. הם צריכים לבדוק מה קנה המידה ורק אחר כך לחשב את המרחק". הרוטינה הזאת חזרה על עצמה מספר פעמים באותו היום. הם היו להוטים לדעת איפה ממוקמת שדרות, או יותר נכון מה המרחק בין שדרות לתל אביב. את המרחק הזה, שהם זה עתה מגלים, אני מעולם לא הפסקתי לחיות.
את השבועיים הקרובים הקדשתי לרפלקציה לתכנון השיעור. תכננתי ללמד את הסיפור המיתולוגי על דדלוס ואיקרוס. דדלוס היה ארכיטקט מוכשר שבנה לבקשתו של המלך כלא בצורת מבוך. המלך רצה למנוע מדדלוס את הידע לגבי כיצד ניתן לברוח מאותו מבוך, ולכן כלא גם אותו ואת בנו, איקרוס. שומריו של המלך שמרו בקפידה על הכלא, ועל כן היה עליהם להמציא דרך מתוחכמת כדי לברוח. דדלוס הביט בציפורים החגות בשמיים והחליט לתפור לו ולבנו כנפיים. הוא אסף את הנוצות אשר נשרו מהציפורים וחיזק אותן באמצעות חבלים ושעווה.
כאשר כנפי המופת היו מוכנות, דדלוס הביט שוב בציפורים ולמד מהן כיצד לעוף. לאחר מכן, הוא לימד גם את בנו ,איקרוס, לעוף. הוא הנחה את בנו להביט בציפורים ולעוף כמותן; לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, שכן אם יעוף נמוך מדי, נשקפת לו סכנה מהים, ואם יעוף גבוה מדי- חום השמש עלול להמיס את כנפיו. איקרוס לא שעה לעצת אביו ועף גבוה מדי, עד אשר כנפיו נמסו והוא טבע בים.
דדלוס ואיקרוס גרמו לי לחשוב על מרחקים. אני בשנתי הראשונה להוראה, ואיני המורה שאני רוצה להיות. ישנו מתח תמידי בין מה שקורה אצלי בראש לבין מה שקורה במציאות, בכיתה. לפעמים נדמה שהפתרון הכי קל הוא לתפור כנפיים- ולברוח. אך כנראה שאני אדם שנועד לחיות ולהתגבר על מרחקים. אחרת, לא הייתי בוחרת לארוז תיק, אי שם לפני 5 שנים ולהתגורר רחוק מהבית בדרום.
כך או כך, הסיפור על דדלוס ואיקרוס הפיח בי השראה. רציתי לפתוח את שיעור הצפייה בפעילות צבעונית. פירקתי את הסיפור למרכיבים ספרותיים (אקספוזיציה, דמויות, קונפליקט, שיא וכו') ושילבתי מילות מפתח באנגלית מתוך הסיפור בכל אחד מהמרכיבים. התלמידים התבקשו לשער את עלילת הסיפור ע"פ מילות המפתח שניתנו להם. כיומיים לפני, שיתפתי את החונכת במהלך השיעור. "תראי, אני לא ממליצה לך על הפעילות הזאת. זה נשמע מורכב מדי. לכי על פשטות". היא הזהירה אותי. התלבטתי. רציתי לבנות שיעור עם צבע, לפזר מעט ניצוצות מהמורה שאהיה יום אחד. רציתי לתפור לעצמי כנפיים, כמו דדלוס, ולא לתת לאף דבר להמיס לי אותן.
שבועיים חלפו. מועד שיעור הצפייה הגיע. עם הכיתה הזאת, ידעתי ימים טובים וטובים פחות מבחינת ניהול הכיתה. רציתי לקוות שהיום נפל בגורלי יום טוב. פתחתי את השיעור בפעילות שתכננתי. הילדים שיתפו פעולה באופן מלא, גם התלמידים המתקשים. הופתעתי לטובה, והמשכתי לנהל את השיעור באותה אנרגיה. סיפורים אני אוהבת ללמד, זה טבעי לי. נתתי משימה בכיתה, וקיבצתי סביבי קבוצה של ילדים המתקשים בחומר הלימוד.
השיעור עבר בצורה חלקה. הרגשתי שעשיתי תיקון. לא שקעתי ברחמים עצמיים, ולבסוף, יצאתי מחוזקת. גם ההערכה שקיבלתי, הייתה חיובית הרבה יותר. ידעתי שהשיעור הזה, גם אם אינו משקף כל שיעור שהיה לי או יהיה לי במהלך השנה, נתן לי את ההזדמנות להרגיש כמו המורה שאני רוצה להיות, ולעוף- בדיוק בגובה המתאים.
