להלן תמלול הריאיון:
אורלי וילנאי : עכשיו בואו נעבור באמת לצד השני, לחינוך ביתי. בשנים האחרונות או מאז 2013, נדמה לי, שילש מספר התלמידים בחינוך הביתי את עצמו. היום אנחנו מדברים על קרוב לאלף תלמידים שיושבים בבית ומקבלים את מה שנקרא חינוך ביתי, תכף תבינו מה זה אומר ושני נציגים נמצאים כבר כאן, משפחת דוקטורי כמעט בהרבה מלא הייתי אומרת. שלום אמא, מיכל, שמלמדת את ילדיה בחינוך ביתי. דריה, בת 14 שזה שווה ערך לכיתה ח', נכון? ושמרי, אתה בן שמונה שזה כמו כיתה ג'.
גיא מרוז : גם במקום גן זה היה, נכון? זה מהתחלה. ואתם סיפרתם מקודם בהפסקת הפירסומות על סדר היום שלכם וזה מעורר קינאה. קודם כל אתם קמים מתי שיוצא.
אורלי וילנאי : יקיצה טבעית.
גיא מרוז : זה יוצא מתי בערך?
דריה דוקטורי : בין שמונה לתשע אבל שוב, זה משתנה מאוד.
גיא מרוז : ואז, יש איזה שיעור מוזיקה או שאתם סתם מתאמנים לכם, כל אחד מנגן באיזה שהוא כלי, ואז סבא שגר איתכם בבית, שהיה מנהל בית ספר בעברו, הוא זה שמלמד אתכם, נכון?
דריה דוקטורי : אז סבא וסבתא הם שניהם מורים. סבא הוא יותר לכיתות הגבוהות ולכן הם יותר מלמד אותי וסבתא מלמדת בעיקר את שמרי כי היא מורה לגיל הרך והם המורים הכי טובים שלנו.
אורלי וילנאי : בהתאם לתכנית החינוך שילדים בגילכם לומדים בבית ספר.
דריה דוקטורי : נכון.
גיא מרוז : יש שיעורי בית, גם? הכל רגיל? אתם לא יודעים מה זה רגיל, אבל לספר …
דריה דוקטורי : אנחנו כבר בבית, כך שהתירגול עצמו הוא זה שעושה את הלמידה.
גיא מרוז : אבל יש גם להכין למחר? נגיד יש מבחנים?
דריה דוקטורי : אין מבחנים אבל יש עבודות שכן משאירים לנו.
גיא מרוז : אין מבחנים.
דריה דוקטורי : אין מבחנים.
גיא מרוז : אוקי.
אורלי וילנאי : יש לכם חברים שכן הולכים לבית הספר?
דריה דוקטורי : כן.
אורלי וילנאי : כשאתם יודעים מה הם עוברים ומה אתם, אתם בטוחים שזאת הדרך הכי טובה לכם?
דריה דוקטורי : הם בעיקר מקנאים בנו.
גיא מרוז : אין ספק. זה נשמע מעורר קינאה, השאלה, אתם חשבתם פעם או שאולי אתה אולי טיפה צעיר מידי אבל נגיד את, חשבת פעם … את רוצה ללכת לצבא, סיפרת לי קודם, נכון? בצבא, נגיד זה לא יהיה בבית כבר, זה כבר יהיה ממש בצבא, ובאוניברסיטה גם, רוב הסיכויים. אז איך שם מתמודדים שפתאום יש בחינות ופתאום יש וועדות וקבלה ועוד אנשים, עוד אנשים מסתובבים שם. את יודעת מה קורה בבקו"מ?
דריה דוקטורי : אני מניחה שיהיה לי איזה שהוא בום או מן קפיצה כזאת למציאות אבל אני מתאים את עצמי כמו שאני מתאימה את עצמי לכל מיני מסגרות שאני הולכת אליהן.
אורלי וילנאי : תגידו, אני חושבת שזה קצת קשה כי כל תשומת הלב עליכם. יש ילדים בכיתה שיכולים בינתיים לכתוב לעצמם שירים, להתכתב אחד עם השני ואתם, כל הזמן מסתכלים עליכם.
דריה דוקטורי : נכון.
אורלי וילנאי : לא קצת מלחיץ שמרי?
שמרי דוקטורי : לא. אני דווקא מאוד אוהב … יש מקצועות שאני דווקא לומד יותר מהגיל שלי גם.
גיא מרוז : כמו מה?
שמרי דוקטורי : מתמטיקה. אני לומד מתמטיקה של ז'-ח'.
גיא מרוז : באמת?
שמרי דוקטורי : כן.
אורלי וילנאי : טוב, הילד גאון.
גיא מרוז : אתה אוהב את זה.
שמרי דוקטורי : כן, אני מאוד אוהב.
גיא מרוז : אתה כבר יודע מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? יש איזו מחשבה כזו?
שמרי דוקטורי : או שחמטאי או טייס.
גיא מרוז : הכי טוב, אני רוצה להמליץ שכשתהיה טייס, שיהיה לו זמן לשחק שחמט כי לא יודע … לא, בהצגה משחם אפשר להתפרנס אני מניח.
שמרי דוקטורי : אני גם לומד בליגה של שי פורת.
גיא מרוז : באמת?
שמרי דוקטורי : כן. ושם גם יש לי כמה חברים משם.
גיא מרוז : אוקי. נשאל רגע את האמא …
מיכל דוקטורי : מיכל, אהלן.
גיא מרוז : אם שני הילדים לא היו כאלה גאונים ואין ספק שהם מבריקים ומשיחה קצרה אתה מבין את זה, זה גם היה עובד הדבר הזה?
מיכל דוקטורי : אני כמעט משוכנעת שהם לא גאונים.
גיא מרוז : לא, לא גאונים, את יודעת, אבל …
מיכל דוקטורי : אני חושבת, תראה …
גיא מרוז : הוא רוצה להיות שחמטאי, הוא רוצה זה … כן.
מיכל דוקטורי : אנחנו דרך אגב עם שמרי הגענו לפשרה שהוא יהיה שחמטאי מוטס. אני רוצה להגיד לך למשל משפט שאמרה המורה לכימיה שמלמדת את דריה שהיא מלמדת אצלנו בתיכון והיא אמרה שהיא נורא מתפלאת איך בחודש שלם היא קפצה איתה בחומר של שנה. חודש אחד והיא גמרה חומר של שנה והיו דריה לומדת בחומרת של כיתה י' כבר.
אורלי וילנאי : זה אחד על אחד.
מיכל דוקטורי : כי זה אחד על אחד, זה הכל.
גיא מרוז : אבל הם יצטרכו לעשות בגרות, נכון?
מיכל דוקטורי : בסיכומו של דבר. דריה שנה הבאה תירשם לאוניברסיטה, היא תתחיל ללמוד קורסים בביולוגיה שהיא רוצה … היא רוצה להיות וטרינרית, אז היא תתחיל לעשות כמה קורסים אבל גם אוניברסיטה לא מוותרת לנו על תעודת בגרות. כלומר תעודת בגרות היא כבר …
אורלי וילנאי : למה החלטת ללכת על זה?
מיכל דוקטורי : למה החלטתי? משום שלא מצאתי אף אדם או אף גורם או אף מוסד שיכול לתת להם את מה שאני יכולה לתת להם. שני הילדים הם תרומת זרע, אני עבדתי מאוד קשה להביא אותם לעולם, עם המון כאבים וייסורים ורצון וחרדת קוד כדי שהם יהיו מה שאני רוצה שהם יהיו ולחשוב שבאיזה שהוא שלב הייתי מוסרת אותם, הולכת לעבוד מאוד קשה כדי לשים אותם במוסד חינוכי כמו שאני רוצה, שהוא יהיה ראוי, שהם יגיעו לרמה שאני רוצה או שייצא מה האנשים שאני רצה לשייצאו ובסיכומו של דבר אני לא הייתי חווה את זה.
אורלי וילנאי : אבל את יודעת, הם גם אנשי בפני עצמם ואולי באובר פרוטקטיב מתייחסת אליהם, כי הם גם צריכים להתפתח לא רק כמו שאת רוצה אלא כמו אדם רגיל שצומח.
מיכל דוקטורי : יכול להיות אבל זה נכון להגיד על כל ילד שגדל בכל משפחה נורמטיבית אחרת. לומר, רגע, אבל אולי בחרת לו את בית הספר הזה והוא מעדיף בית ספר אחר. זה נכון כלפי כולם. כרגע אני עושה את מה שאני חושבת שטוב ביותר עבורם. לומר לך שכל ערב אני הולכת לישון בהרגשה שאוקי, עשיתי את המיטב? לא, בכל ערב יש לי רגע, אולי הוא לא למד מספיק, אולי היא לא עשתה מספיק, אולי היא צריכה לפגוש חברים, אולי הוא לא היה.
אורלי וילנאי : ואת מצליחה גם לצאת מהבית, לעבוד וזה? יש מורים שהם …
מיכל דוקטורי : אני עובדת בבית. אז אני עובדת עד שלוש-ארבע לפנות בוקר …
אורלי וילנאי : אתם גרים במושב, צריך לומר. מושב עזריה.
מיכל דוקטורי : אנחנו גרים במושב. מושב עזריה, כן.
גיא מרוז : יעל שלזינגר פה, פסיכולוגית קלינית.
אורלי וילנאי : דוקטור יעל שלזינגר.
גיא מרוז : זה נשמע כמו חלום ורוד, איפה הבעיות? כי אולי אם זה מצליח, אולי כל שיטת הבית ספר פשטה את הרגל.
אורלי וילנאי : כמו בבית קטן בערבה.
ד"ר יעל שלזינגר : קודם כל זה נשמע באמת נהדר ומותאם לצרכים של הילדים ואני בהחלט יכולה לראות את היתרונות, אני לא באה להגיד שהכל לא טוב אבל באמת זה מותאם מאוד לצרכים של הילד. לאורך שנים הילד מקבל בדיוק מה שהוא צריך לפי החוזקות שלו ותחומי העניין שלו וכולי אבל זה לא יכול להימשך ככה לעד ובאיזה שהוא שלב כמו שציינתם, יש בגרויות, יש צבא, יש עבודה, ששם …
אורלי וילנאי : נו אז מה? למה לא להגן עליהם עד שהם מגיעים למקומות שהם קורח המציאות.
ד"ר יעל שלזינגר : השאלה מה קורה כשבאמת קורח המציאות ניכפה עלינו.
אורלי וילנאי : הם חזקים נפשית, הם מגיעים …
גיא מרוז : יש איזה מחקר שבדק מה קרה לילדים? הלוא הילדים עם חינוך ביתי כבר לא התחילו אתמול, בטח יש כבר כאלה שהיגעו לצבא. מישהו בדק את זה?
ד"ר יעל שלזינגר : בדקו מה קורה תוך כדי הדרך וכן יש … הילדים מדברים על זה שאין מספיק אינטראקציות חברתיות. זה נהדר שפה זה קורה, זה לא תמיד קורה. יש ילדים שבאמצע הדרך אומרים שהם רוצים לעבור למסגרות פורמליות, זאת אומרת משהו שם חסר. יחד עם זאת כן, מדברים על הישגים לימודיים שהם לא יורדים מילדים רגילים שבאים ממסגרות רגילות.
אורלי וילנאי : ולהפך.
ד"ר יעל שלזינגר : יש גם מחקרים שאומרים שאפילו יותר. בארץ, אני קראתי ל מחקרים שאומרים שבקריאה ילדים בבית, פחות יש דגש על זה, נותנים להם קריאה שתתפתח בצורה ספונטנית, אז הם מקבלים את זה בשלב מאוחר יותר אבל בסך הכל הם לא נופלים בהישגים, רואים אצלם מעורבות קהילתית יותר גבוהה.
אורלי וילנאי : יש פה פריבילגיה שאין להרבה משפחות.
ד"ר יעל שלזינגר : בדיוק מה שבאתי להגיד, זאת אומרת זה לא יכול להיות חינוך להמונים. אוקי? לא כולם יכולים לעשות את זה.
גיא מרוז : זהו, אז כמה משמעת עצמית, את צריכה דריה בשביל לא להגיד לסבא "לא בא לי היום, תעזוב אותי בשקט, יש לי בעיות משלי"? כמה משמעת עצמית צריך בשביל זה?
דריה דוקטורי : המון. בכללל בשביל חינוך ביתי צריך גם אחריות וגם משמעת עצמית. גם להיות מודעת לזה שאתה אחראי בסוף להישגים שלך. אם אתה לא תשקיע ולא תלמד, אתה לא תגיע לאיה שאתה רוצה להגיע. אז זה לא בא ברגל.
אורלי וילנאי : את בטוחה שאת בת 14?
גיא מרוז : תגיד, אתה חושב שאתה תא מזה בן אדם יותר טוב מהסיפור הזה?
שמרי דוקטורי : אני חושב שכן.
גיא מרוז : באיזה אופן.
שמרי דוקטורי : קודם כל אני חושב שככה אני אוכל ללמוד יותר.
גיא מרוז : כן, זה הבנו. אבל כבן אדם, כאיש? נראה לך שזה ייתן דברים שלילדים אחרים אין?
שמרי דוקטורי : אני עכשיו לא יודע, אני חושב שזה יכול לעזור לי.
גיא מרוז : יכול לעזור. אני גם חושב, אני רק לא יודע להגיד בדיוק במה. זאת אומרת יש לי תחושה נורא טובה לגביך רק אני לא יודע איך להסביר את זה.
אורלי וילנאי : אני חושבת שלילדים זה נפלא, יש הורים שלא יכולים לעמוד בזה. אני שומעת כל כך הרבה הורים שמתלוננים על החופשות הארוכות, שלא מסוגלים בכלל להיות באינטראקציה ארוכה עם הילדים, אלא רק במסגרות
מיכל דוקטורי : אבל אם מתרגלים, כלומר גם אנחנו מתרגלים אליהם, בעצם אני מכירה אותם כל הזמן, כל היום, את כל ההתנהגויות הכי קטנות שלהם, כל הצרכים הכי קטנים שלהם והם מכירים אותי ואת ההתנהלות שלי, כלומר אם אני נוסעת למס הכנסה, הם יודעים איך מתנהגים, הם יודעים איך מכבדים. "אמא נוסעת לעשות טסט" אם אנחנו נוסעים … כלומר הם חיים את החיים והם חווים אותם והם לומדים אותם תוך כדי שעושים אותם, לא מתוך הספרים ולא … האזרחות היא זאת.
גיא מרוז : אתה משפחת דוקטורי, כלומר לכם.
אורלי וילנאי : הם יהיו גם דוקטורים.
גיא מרוז : טוב, היה מקסים להכיר אתכם, באמת.
מיכל דוקטורי : תדוה רבה.
גיא מרוז : מה נגיד לסיום?
אורלי וילנאי : נמליץ למשפחות שיכולות או לא.
ד"ר יעל שלזינגר : יש לזה יתרונות ואם זה אפשרי, זה נהדר אבל זה דורש, כמו שאני בטוחה שמיכל יודעת, הרבה הקרבה. לא מתאים לכולם.
אורלי וילנאי : ולעמוד בכללים די ברורים, זאת אומרת באים ומפקחים עליכם ,,, בדיוק .
גיא מרוז : זה עולה מלא מלא כסף אגב? זה עולה הרבה יותר מאשר … ?
מיכל דוקטורי : דריה כבר בשלב שזה עולה הרבה כסף, יש לה לפחות שמונה מורים פרטיים שמלווים אותנו.
גיא מרוז : זה גם חלק לא פשוט של הסיפור. בואו ניפגש עוד איזה חמש-שש שנים. מה אתה אומר?
אורלי וילנאי : למה לא לפני?
גיא מרוז : את יודעת…
מיכל דוקטורי : אנחנו עוקבים אחריכם.
אורלי וילנאי : אז אנחנו נשמח לעקוב גם אחריכם. תודה.