במהלך שנת הלימודים תשע״ח פעלה במכללת לוינסקי לחינוך ועדת היגוי לתוכנית ״התקווה הישראלית״ שיזם נשיא המדינה. מטרת יוזמת התקווה הישראלית היא
פעילות עומק למען ביסוס השותפות בין חלקיה השונים של החברה הישראלית בזירות שונות ובראשן אקדמיה, תעסוקה, חינוך וספורט.
חברי הוועדה מייצגים קשת רחבה של אוכלוסיות: סטודנטים, חברי סגל אקדמי ומינהלי, נשים, גברים, יהודים, ערבים, חילונים ודתיים. במפגשים של ועדת ההיגוי שחלו
כמה פעמים במהלך השנה עברו חברי הוועדה תהליך של גיבוש עצמי ולמידה מעמיקה של ״התקווה הישראלית״ בהובלת עמותת ״גוונים״. הוועדה למדה את יוזמת
הנשיא באופן עיוני, דנה בדברים מנקודות מבט אישיות שונות ונתנה את דעתה להשלכות האפשריות של היוזמה להתנהלותה של המכללה. במפגשי הוועדה נוצר בסיס
אשר מהווה קרקע פורייה להמשך העיסוק בנושא.
תערוכה זו היא פרי יוזמה של שלושה אנשי סגל במכללה: ד״ר רבקה הלל לביאן, ראש התוכנית לתואר שני בחינוך מיוחד, ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, ראש החוג
לאומנות חזותית והדס ארזי, מנהלת גלריית מכללת לוינסקי לאומנות עכשווית.
שלושתם השתתפו לאורך השנה החולפת במפגשי ״התקווה הישראלית״ ורקמו יחדיו תערוכת צילומים המציגה היבטים שונים של אתיופיה ומשקפת את רב-התרבותיות
ורב-הדתיות של ארץ זאת.
אתיופיה היא אחת המדינות הוותיקות באפריקה שהייתה מקום המפגש של שלוש הדתות המונותיאיסטיות החשובות: יהדות, נצרות ואסלאם. היהדות קשורה למיתוס
של מלכת שבא ששבה מביקורה אצל המלך שלמה והביאה עימה את האמונה באל אחד. האגדה אף מספרת כי ״ארון הברית״ הועבר לאקסום על ידי מנליק, המתואר
כבנו של המלך שלמה, ונמצא שם באחת הכנסיות עד היום. המלך אזאנה, שקיבל על עצמו את הנצרות כבר במחצית הראשונה של המאה הרביעית, העביר את רוב
האוכלוסייה לנצרות והכנסייה האתיופית, הנחשבת לאחת הכנסיות המזרחיות הקדומות ביותר, פיתחה תרבות נוצרית ייחודית. הדבר מתבטא בשפת הפולחן, בבניית
כנסיות חצובות בסלע מתחת לאדמה ובציורי קיר מרהיבים בצבעים עזים. האסלאם הגיע לאתיופיה כבר בתקופת הנביא מוחמד במאה השישית, כשקבוצה של מהגרים
נמלטו לאתיופיה )הג׳רת אל-חבשה( מרדיפת הכופרים של מכה וקיבלו חסות והגנה מהקיסר הנוצרי ששלט שם.
צילומיה של ד״ר רבקה הלל לביאן
אתיופיה – ייצוגים של חיים במרחב הציבורי
בלוני גז אדומים לצד גדר בצהוב ירוק, שני כסאות מלכות מוזהבים בחלון
הראווה, שתי אחיות בשמלות זהות וכפכפי פלסטיק מאובקים, צ'ה גבארה
האתיופי מתנוסס על חלון הטוק טוק, דגל ישראל על שער ברזל, חתן וכלה ביום
חתונתם, ילדה מבוישת עם משקפי לבבות, בתי טורקיז קטנים והכול כמו לקוח
מתוך ציורי ילדים…
הרחוב הוא החיבור לקהילה הקרובה. המרחב הציבורי מורכב מממד פיזי וממד
חברתי החולקים צרכים משותפים: הצורך לזמינות ונגישות, ביטחון גופני וחופש
ביטוי. הצורך בהנגשה למגוון דעות ופרשנויות. הצורך לגמישות ושינוי של
המרחב ואופי הפעלתו. ארגון המרחב הציבורי והשימושים השונים בו מייצרים
מרחב סימבולי של יחסי כוח ומכתיבים למשתמשים בו את אופן פעולתם.
מרכיבים אלו הפנטו אותי באתיופיה הן ברמה הוויזואלית, הן בתכנים. גוף
העבודות שבחרתי כולל גם צילומים של מרחבים ציבוריים ללא אנשים, שלמרות
חסרונם אפשר לחוש את החיים בהם. בעיקר ריתקו אותי האנשים, עם כולם
השתדלתי לשוחח לפני הצילום ולאחריו, ויזואלית הם משכו את עיניי בצבעוניות,
במרקמי הבדים והחפצים ובעיקר במבטים. בתכנים נמשכתי לצניעות, לביישנות
ולעדינות. כולם עומדים
צילומיו של ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה
היסטוריה, טבע ואדם
המסע לאתיופיה מעשיר, מרתק ומאתגר את החושים מבחינה ויזואלית ורגשית.
אתיופיה היא ארץ רחבת ידיים ואופקים מבחינה גאוגרפית ותרבותית. דתות
מונותאיסטיות נפגשות בה וניכרת בהן ההשפעה ההדדית בטקסים, בפולחן
וברובד הפנימי של אמונה באל אחד. זוהי חברה בעלת היסטוריה למודת סבל,
מלחמות ועוני, אך גם עשירה בנכסי תרבות ובנופים ייחודיים.
צילומים אלו מתחקים אחר ההיסטוריה האנושית והתרבותית-אומנותית
באתיופיה ואחר השלכותיה על ימינו. נופי הארץ, הבניינים, הטבע, האנשים ובעלי
החיים מהווים רקמה קסומה של סיפור תרבותי מרתק ועשיר בגווניו.
הצילומים מנסים ״לתפוס את הרגע״. יש בהם מבט מהורהר אך נוקב על טבע
דומם, על נוף מרוחק ועל בניינים מקודשים מן העבר. אלו כוללים בית כנסת
פשוט באחד הכפרים שהיו מאוכלסים בעבר ביהודים, ביתא ישראל, שעלו
לישראל והכפר נשאר נטוש מאחוריהם ואוכלס מחדש באנשים אחרים, כנסיות,
מסגדים ומינרטים הנבנים בשיטה מיוחדת שבה משתמשים באלפי מקלות
דקיקים העשויים קני במבוק. ״תפיסת הרגע״ של תנועה מתעדת מעבר של
אנשים ממקום למקום, בכפרים נידחים ביותר, ומבטי בעלי החיים המהווים חלק
בלתי נפרד ממרקם החיים בארץ קסומה זו.
