"מאז שאני זוכרת את עצמי ציירתי, עוד לפני שהתחלתי ללמוד צ'לו," כך פתחה בלה את מפגש שיח הגלריה שנערך ביום שני 20.3.2017.
בלה סיפרה במפגש מעט על ההיסטוריה שלה כאמנית ותיארה מה הביא אותה לתחום. היא תיארה את זיכרון הילדות שנחקק בזיכרונה כשהצייר והמורה לציור ישראל פלדי הוציא אותה מן הכיתה כשהייתה בכיתה ה' ואמר לה: "שלא תעזי להעתיק ציור שלמישהו אחר" אחרי שהראתה לו שרטוט שיצרה מהזיכרון לעבודה שראתה.
בלה הוסיפה וסיפרה: "נהגתי לפסל בפלסטלינה במקום ליצור קונוסים בשיעורי הנדסה בכיתה ו'."
בתחילת דרכה כאמנית ציירה בלה בסגנון פיגורטיבי. לדוגמה, כשהייתה בכיתה ז' השתתפה בתחרות "ילדים מציירים את התנ"ך" במוזיאון תל-אביב, וציור שלה של המן הרשע הופיע בשער של הביטאון "הארץ שלנו" וכן ברשימה של מבקר האמנות של עיתון "הארץ".
בהמשך עברה לסגנון קוביסטי בטכניקות שונות ולבסוף הגיעה לסגנון העיקרי שלה – הציור הסוריאליסטי (שמן על דיקט ושמן על בד). התערוכה הראשונה שלה נקראה "פנטזיה בכחול" במוזיאון רמת-גן. בלה הביאה כמה אנקדוטות מעניינות: על כך שלא הסכימה למכור ציור בסכום גבוה לאדם שרצה להתאים אותו לצבע הסלון שבביתו; ועל פסיכיאטר שהגיע לאחת התערוכות האחרות שלה והביע תדהמה כאשר גילה שהיא הציירת ולא גבר מבוגר כפי שחשב.
בלה הציגה בגלריה איפנמה ובגלריה שולמית במקביל להוראת צ'לו ומוזיקה קאמרית בקונסרבטוריון הישראלי בתל-אביב. לימים למדה גם טכניקת ציור בטמפרה.
בתקופת מגוריה בניו-יורק, נוסף ללימודים ולהוראת צ'לו ומוזיקה קאמרית בקולג' הידוע "מאנס", הציגה עבודות שמן על בד בגלריה ברח' 57 והתקבלה כחברה באגודת הציירים והפסלים של ניו-יורק.
כאשר למדה עיצוב פנים התוודעה לרישום בעיפרון והתאהבה בטכניקה.
מאז היא רושמת חזיתות של קתדרלות וכנסיות שמוצאות חן בעיניה, שמאתגרות אותה מבחינה אמנותית, ושאינן מתיימרות להחליף צילום.
