אפרת היא בת קיבוץ שעזבה לעיר הגדולה בעקבות הקריירה וחזרה לקיבוץ, שם היא עובדת ומגדלת את ילדיה. ההתרשמות שלה בפרספקטיבה של זמן ומבט מרוחק הולידה את סדרת הצילומים הזו שמנציחה רוח חברתית ואנושית שנראית בימינו כאי קטן של שפיות. אפרת מתארת את המפגש המחודש שלה עם הקיבוץ כך:
"חזרנו לקיבוץ שונה ואני כל הזמן חיפשתי בו את המוכר, חיפשתי בו את זיכרונות ילדותי.
המקום נשאר אותו המקום, הנופים היפים לא השתנו. הירוק היה ירוק מאי פעם.
בתוך הנוף המוכר הוקסמתי למצוא את האנשים שזכרתי.
האנשים שלמרות השינויים הגדולים שעבר הקיבוץ, ההפרטה והדרמות, נשארו במקומם.
ראיתי מולי את אנשי העבודה שנשארו ולא שינו.
את גרשון בבריכה, את יוני במחסן הקסום שלו ואת חיימק'ה ולידו מריצה מלאה במחטי אורן.
ראיתי והחלטתי לתעד. להיצמד לזיכרונות ולשמר אותם.
בחרתי לצלם אנשים שהתמידו במקום העבודה שלהם.
בחרתי לתעד את המקום דרך האדם במקום עבודתו.
העבודה שלנו היא אנחנו. היא מגדירה אותנו והיא לרוב מרכז חיינו. כי מי אנחנו בלעדיה?
אנו קמים אליה בבוקר, מעבירים בה את היום ולעתים אף לוקחים אותה אל החלומות.
אני מנסה להביא בסדרת צילומים זו, הנקראת ״סידור עבודה״, קצת מהמקום הקסום, ההולך ונעלם הזה.
לשתף.
