בשנת 2017 קיבלה המכללה הסמכה כמכללה ירוקה מטעם המשרד להגנת הסביבה. נושא הקיימות עלה בשנים האחרונות על סדר היום מתוך הצורך לשמור על הסביבה מפגיעה אקולוגית, חברתית וכלכלית ולשמר את המשאבים להמשך הדרך ולדורות הבאים. תערוכת הבית שלנו עוסקת בנושא הקיימות מזוויות ראייה שונות של האומנים המציגים.
קיימות – גילה רוסו-צימט
גילה רוסו-צימט חוקרת ומרצה בכירה בתוכנית לתואר שני בחינוך בגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך. עומדת בראש מרכז המחקר לגיל הרך. מחקריה ופרסומיה מתמקדים בגיל הרך ובתחומי חשיבה והכשרת מורים.
העבודות בתערוכה מייצגות את נושא הקיימות בשני מישורים.
במישור הראשון, הקולאז’ במהותו הוא תהליך של גזירה והדבקה מחדש של חומרים קיימים. בתערוכה זו מוצגות יצירות שנוצרו מחדש בתהליך השחתה של עבודות מהשנים 2016-2007 שבאמצעותו נוצרה זרימה של תנועה וניתנו לעבודות חיים חדשים. הרצף הקודם נפרם ונוצר רצף חדש. נבנתה מציאות חדשה. הדימוי התפרק מזהותו הקודמת ויצר אפשרות אחרת. הדימויים החדשים הקיימים במרחב מתחזים לדבר האמיתי. בתהליך הניתוק מהעבר נוצרה חוויה ומרקם חדש בדומה לתהליך אבולוציוני של אורגניזמים בטבע, חיים ומוות, קמילה ופריחה המביאה להתפתחות רעיונית חדשה.
במישור השני, המוטיב המרכזי בנושא הקיימות הוא השינוי בסביבות החיים. הקולאז’ים בתערוכה מייצגים שינויים שחלו בסביבת חייה האישיים של האומנית. תהליכים צורניים ודימויים שיצאו מהקשרם המקורי נבחנו והוענקה להם משמעות חדשה בהתייחס לזיכרונות אישיים ומושגיים. תהליך העבודה שימש מעבדה אומנותית ורגשית במטרה להרכיב יצירה חדשה שיש לה משמעות חדשה. אפשר לראות בקולאז’ים חיבורים בלתי צפויים ומפתיעים, ודימויים החוזרים על עצמם. לצד ההדבקה, בעבודות יש רקמת דימויים המביעים כאב שבא לידי ביטוי על ידי המחט הננעצת בנייר במהלך תפירת הסדקים והפצעים.
בובות וזהויות – רבקה הלל לביאן
רבקה הלל לביאן, ראש התוכנית לתואר שני בחינוך מיוחד במכללת לוינסקי לחינוך, בוחרת לייצג בתערוכה זו את מחשבותיה על קיימות של זהויות באמצעות צילומי פנים של נשים וצילומי פנים של בובות חלונות ראווה. קיימות הוא מושג מופשט, המדבר על תכונה או יכולת של מערכת להחזיק מעמד במצב רצוי לאורך זמן. כיצד אנחנו כנשים רואות את עצמנו לאורך חיינו? מה החברה משקפת לנו? איך נראות נשים במודלים של חלונות הראווה? מדבריה של האומנית: “התחלתי לצלם מתוך תחושת רחם פנימית, ואט אט צמחה בי ההבנה שאני מנסה לפרק ולהרכיב את הזהויות שלי ביצירה, כדי להבין טוב יותר את עצמי ואת המציאות סביבי. תקריבים אלה מנסים לערער על תפיסת ההבניה של גבריות ונשיות במרחב הציבורי, ניסיון להסתכל דרך המיקוד בפנים ובמיוחד בעיניים אל המרחב הפנימי. נשים שונות – זהויות שונות – אני”. הזהות האישית מיוצגת כאן בגישות הפוסט-מודרניסטיות הרואות בזהות תהליך דינמי הקשרי, לא עקבי ורצוף ותלוי ביצירת קשרי גומלין של האדם עם הזולת במגוון הקשרים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים.
עוד רגע – הדס קסירר יזרעאלי
הדס קסירר יזרעאלי, בעלת תואר שלישי באקו-פיזיולוגיה של בעלי חיים, מחנכת ומדריכה בחינוך מיוחד, מטפלת ובעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית.
ים של חול מול שמים
ומדבר אין לו סוף
כסאות ריקים מפעם
שהיו לשירותם של אנשים.
הדרכים הולכות לאופק
מחפשות את הצועד בנתיבם…
רק מדבר ושמים
וגלים של געגוע לעולם.
את השיר הזה כתבה הדס קסירר יזרעאלי בהשראת השיר “אבא סיפור” של יהונתן גפן. להרגשתה, השיר של גפן עוסק ברצון לשמר את הילדות עם האגדות, התמימות והאמונה בטוב. השיר מתחיל ב”ים כחול ושמים” והילד מבקש מאבא סיפור כי “עוד מעט אהיה יותר מדי גדול…” בתוך תוכו הילד יודע את הצפוי וההולך לאיבוד וכבר מתגעגע לילדות התמימה מול ים כחול ושמים.
השיר והתמונות של הדס עוסקים ברצון לשמר את העולם ההולך ונעלם, ומשנה צורה כפי שהוא. “אני יודעת, כמו הילד, שלא כך יהיה בהמשך, ומנסה להיאחז בעוד רגע של נוכחות, של שלווה.”
עצים ואבנים – חוסני אלח׳טיב שחאדה
סדרת צילומים של חוסני אלח׳טיב שחאדה – ראש החוג לאומנות
סדרת צילומים זו צולמה באתיופיה בשנת 2015. המוטיב המרכזי שלה הוא צילומי עצים הצומחים לגובה רב, כשבסיסי הגזעים שלהם שזורים באבנים ובסלעים. הנוף של עצים אלה מביע את הכוח שנמצא בטבע, והוא גם מספר לנו את סיפור האדמה-החיים.
לצד צילומי העצים הללו, נמצאים אחרים, אשר מבטאים את השימוש הטבעי של האדם במשאבי הטבע. הדבר מזכיר לנו את ראשית ההתפתחות של החברה האנושית, כשבני אדם בתקופת האבן חיפשו מחסה בתוך מערה או על עץ, עד שהצליחו לבנות לעצמם מחסה. גם כאן, האדם מנצל עצים ואבנים במטרה לבנות לו בית ומחסה.
עצי הבאובב המפורסמים ביבשת אפריקה עומדים דום, כעדות להדר ולנשגב שבטבע ללא התערבות האדם.
