ערוץ הטלויזיה "כאן 11", 19.8.2018
תמלול:
גאולה אבן : שנת הלימודים שתיפתח בעוד פחות משבועיים, יתחילו חלק מהתלמידים, שהם כבר מתוייגים כילדים הבעייתיים של הכיתה. ההורים ידרשו את סילוקם – ההורים של ילדים אחרים בכיתה. ואפשר אפילו להעביר אותם, וחלקם באמת ימצאו את עצמם מחוץ למערכת. איך זה נראה מנקודת מבטם של אותם ילדים ושל הוריהם! הנה הכתבה של אלון שרביט, התחקיר של אלון שרביט.
אלון שרביט : מה הם אמרו לך?
ילד : לא רוצה לשחק איתך.
אלון שרביט : אזמה עשית כשהם לא שיחקו איתך? שיחקת לבד?
זה קורע, מצב כזה.
מרואיין : ממש.
אלון שרביט : אלהים מרחם על ילדי הגן, אבל בני האדם לא מרחמים על ילד אחד. כשכבר בגיל 5 צריך לסחוב על גבו את תוית הילד הבעייתי.
לינה ריחן, אם לילד בגן טרום חובה, יפו : ילד מקסים שלי, בן חמש, צריך להתמודד עם חרם כיתתי. כשכל הילדים בגן שומעים את המורות מתלוננות ומגדירות אותו כמופרע לעיני כולם, מן הסתם, אף אחד לא ירצה לשתף איתו פעולה.
קבעתי עם איזו אמא שהוא יבוא לחברתו, לגן. אז היא אומרת לי 'אני חייבת להגיד לך, בגלל שזו פעם ראשונה שאת מגיעה אליי, אז אני שאלתי כמה אימהות מי זה הילד הזה ואמרו לי שהוא ילד בעייתי'. אני יצאתי משם בוכה.
אלון שרביט : השם המכובס 'הפרעות התנהגות' היא עוד אבחנה לרשימה לא נגמרת של ילדים מאובחנים. גם כשהוא זוכה לטיפול, ההורים ייתקלו בכתף קרה סביבם.
מרואיין : אני יודעעל קבוצת וואטסאפ שנפתחה נגד הילד.
אלון שרביט : מה היתה הטענה שלהם.
מ', אב לתלמיד בכיתה ה' : מספר הורים מתלוננים על אלימות בכיתה. ויכוח בין שתי ילדות. זה נגרר קצת לבכי ועניינים ולמחרת הגיע אליי אבא של אחת הבנות ואמר לי שהוא מרים ידיים והוא פונה למשטרה והוא יעשה הכל להוציא את הילד מהכיתה.
אלון שרביט : מה עובר לך בראש, כשאת מקבלת כזה סיפור שהוא מספר לך?
ל', הורים דורשים את סילוקו של בנם מהכיתה : אני מתמוטטת. אני לא יכולה להכיל את כל הדבר הזה פשוט.
אלון שרביט : תחשבו שאתם הורה שעומד לפני כיתה רגילה של 35 תלמידים. בצד שמאל יושבים אופק ורועי עם קשיי למידה. בימין, אורי עם הפרעות קשב. ובסוףיושב יואב השקוף, שאפילו לא עבר איבחון. איתן יושב ממש קרוב אליכם, כי הפרעות ההתנהגות שלו יכולות להדליק את כל הכיתה. עכשיו, תחשבו גם שצריך להעביר שיעור לכלל התלמידים.
אלון שרביט : למה החלטת לעזוב את ההוראה?
מ', מורה בבי'ס יסודי, מרכז הארץ : תמיד התגובה הראשונה של ההורה : 'הבן שלי לא הילד היחיד שמפריע בכיתה, יש עוד תלמידים שמפריעים'. אני מציע לפעמים עונש, להשעות למיד או להשאיר אותו שעה אחרי הלימודים. אז קודם-כל, המנהלת מסרבת, לא מסכימה, אז פשוט מאד קשה.
אלון שרביט : הייתם חרדים ממש?
עינת דהאן : אני התקלפתי. כן. אתה רואה מה חלק מהדיכאון?
אלון שרביט : זה קרה אחרי שהם נולדו?
עינת דהאן : זה קרה אחרי האבחנות.
אלון שרביט : מה, שאלות של אמונה?
עינת דהאן : כן! חד-משמעית. לא שאלות, הודעות, סכינים מה זאת-אומרת, מגדל בבל!
אלון שרביט : קשה להסביר עד כמה קשה המלחמה של עינת, שיש
לה שני בנים עם אבחנה של אוטיזם ובן נוסף עם איבחון של הפרעת קשב והתנהגות. כשאורי למד בישיבה תיכונית, הודיעו לה באמצע השנה שעבגרה על הפסקת הלימודים.
– באותו יום כשמודיעים לך שאתה הולך הביתה, מה עובר לך בראש?
אורי דהאן, בן 15, סולק מביה'ס : זה לא נעים שאומרים לך באמצע שנה לעזוב ואין לך מקום אחר ללכת אליו.
עינת דהאן : ואז בדצמבר הם מחליטים, למרות שהתעודה הכי טובה שהיתה לו. והתנהגותית התקדמות. מנתחת התנהגות, מקבלת טבלאות. הכל באמת רק מסמן לטוב. והם מחליטים שהוא לא ממשיך שם.
אלון שרביט : חצי שנה הוא יושב בבית. האם מפסיקה לעבוד. והיא מנסה דרך משרד החינוך, לאלץ את בית הספר לקבל אותו, אך דבר לא עוזר.
שיחה של עינת עם מפקחת משרד החינו ך: לגבי אורי, הוא לא יכול להמשיך. תקבלי את זה. הוא לא יכול להמשיך שם. אני גם לא יכולה לאלץ אותם ואין בזה גם היגיון.
עינת : אני יודעת על שתי משפחות שהילדים שלהם ישבו השנה בבית, שהאימהות עכשיו מחפשות חינוך מיוחד בגלל שביה'ס זרק אותם לרחובות.
אלון שרביט : מה עושים בבית?
אורי דהאן : עם אמא. הכי כייף. אתה הולך לקניון, לכל מיני מקומות.
אלון שרביט : איך יכול להיות מקרה של מישהו שאומרים לו 'לך הביתה'?
הילה סגל זדויל : תראה, אני לא מכירה את המקרה. ואני גם רוצה להגיד שבאמת יש מצבים שבהם כשיש קושי בשיתוף הפעולה גם עם הילד, ילד שמתקשה לעשות שינוי, גם עם המשפחה. היא לא מתמודדת. לא משתפת פעולה. לא נותנת את המענה לילד. הרבה פעמים זה יכול להגיע, במצבים האלה, למצבים של סיכון! אבל המתח הזה הוא מתח מא דמאד עדין. וכשילד מגיע כבר למצב שבו הוא מתויג, הרבה יותר קשה לעשות את התהליך הזה מאשר אם עושים אותו רגע לפני.
אלון שרביט : 11 אחוזים מהתלמידים עם צרכים מיוחדים הם בעלי הפרעת התנהגות. תוסיפו לזה ילדים שהם לא מאובחנים ומתוסכלים, תלמידים שמשפחתם במשבר או כל הפרעה ריגשית והמספרים הגדלים הופכים כיתה רגילה לשדה קרב.
מרואיינת : כשהילדה שלי בכיתה א' הולכת עם ילדות אחרות לשירותים, מאחר שהן פוחדות שמישהו יבוא וירביץ להן. יש שם אלימות.
אלון שרביט : אבל כשיש כמה מקרי אלימות בבית הספר, להורים אחרים אין סבלנו לתהליכים ולשילוב ילד עם הפרעת התנהגות.
שמואל וייס, אב לתלמיד בכיתה ז' : ילד שיש איתו בעיות של אלימות מכיתה א'. שהגיעו בשלבים לאט לאט. עד לשלב שהוא ביצע, למעשה, ניסיון דקירה עם כפית שהוא השחיז אותה כמו אלה שבבית סוהר..
יואב פרוקופייב, אב לתלמידה בכיתה ב' : ומה בסופו של דבר הם עשו? הם לקחו אותו לוועדה, הם הפחידו אותו. בסופו של דבר, הם ניסו כנראה להפחיד אותנו או.. אבל בסופו של דבר, לא קרה כלום.
אלון שרביט : מה עושים במערכת חינוך, שבה באים מורים, מתלוננים להורים ואומרים 'הילד שלך מופרע, אני לא יכול להשתלט עליו'.
שי אור, יוצר גישת 'הורות כמעשה ניסים' : הדבר הראשון שכואב בסיטואציה שתיארת זה שהשאלה עולה שם ולא הרבה לפני זה. כי מה שמגניב בילדים שלנו, זה שהם נותנים לנו המון המון איתותים לפני שהם מביאים את הבומבה. תקשיב, הילד הזה שבכיתה ג' מפחיד את כל הילדים בהפסקה ומתעלל בילדות, הוא לא נולד ככה!
ויקטוריה רויטמן, אם לתלמידה בכיתה א' : יש כנראה למערכת כולה מין אג'נדה כזאת, שילדים בעייתיים אמורים להשתלב בחיים הרגילים עם כל הבעיות. והאג'נדה הזאת מתחזקת ומחוזקת. וכשאתה בא ואומר 'אני לא רוצה שהילד שלי יהיה חשוף לזה', אז המערכת אומר 'אתה נגד האג'נדה'.
ד'ר יעל קמחי, מכללת לוינסקי : תמיד עולה השאלה, כשאני שומעת את הסיפורים האלה – והם קיימים, אני שומעת אותם כב שנים – בסופו של יום, אתה יודע, מתחילים להעיף. עד איפה הגבול? מתי זה נגמר? או-קיי, על אלימות פיזית, אבל אז גם על אלימות מילולית ואז גם אולי על עוד משהו ולאט לאט.. איזה סוג של חברה אנחנו? מה זה אומר עלינו?
אלון שרביט : קבוצת וואטסאפ של הורים נפתחה 'אם שני הילדים האלה לא יוצאים', שאחד מהם זה הילד שלך.
מ', אב לתלמיד בכיתה ה' : אחד מהם זה הילד שלי. יש מכתב חתום על ידי כמה הורים, שאם שני הילדים האלה יפתחו את שנת הלימודים, אז הם מאיימים בהשבתה של הלימודים.
ל' : אני פשוט לא מצליחה להבין איך אפשר לראות שילד, רע לו, ולגרום לו שיהיה לו עוד יותר רע. אני לא יודעת. אם אני ובעלי לא מצליחים להתמודד עם זה, אני לא יודעת איך ילד קטן יכול להתמודד עם זה.
הילה סגל זדויל : אתה דיברת עם ההורה של הילד. אולי אם היית מדבר עם ההורה של הילדה, אז היתה לך איזשהי נקודת מבט אחרת. וזאת המורכבות שמערכת החינוך ושבתי הספר חיים בה על בסיס יומיומי. יהיה צד שימשיך לעשות את כל מה שהוא יכול כדי שאותו ילד ייצא מהכיתה ויהיה את ההורים של הילד, שבאופן טבעי יעשו הכל כדי שהוא יישאר.
שי אור : הילדים האלה הם השליחים שלנו, הם המלאכים שלנו : 'יאללה, קחו אחריות! תפסיקו לנהל את העולם שלי מתוך הפחדים שלכם! או מתוך התבניות שישרתם מההורים והסבים שלכם בני המאות הקודמות! זה לא כייף לעצבן את כולם, זה לא כייף להיות האויב של הכיתה. זה נורא. אני סובל מזה יותר מכולם'!
אלון שרביט : מה יהיה שנה הבאה? מה תעשו שנה הבאה? הוא יגיע לכיתה?
ל' : הוא יגיע לכיתה.
ד' עבר איבחון ומקבל טיפול רגשי ורכיבה טיפולית. נזכיר, רק ילד בן חמש ובכל זאת. הגן הודיע להורים שהוא לא ימשיך בשנה הבאה.
לאן תלכו בשנה הקרובה?
לינה ריחן : אני לא יודעת. כרגע אנחנו מחכים לתשובה. שיגידו לנו אם הם מוכנים לתת לו הזדמנות נוספת. כאילו הוא מועמד, לא יודעת, לאיזה תפקיד. 'הזדמנות' לילד בן חמש. אני לא רגילה לראות אותו כזה רגוע ושלו. זה מרגש אותי.
אלון שרביט : המופרע של הכיתה, זה שכולם נגדו, יכול להיות מחר הילד שלכם. אז אפשר להמשיך ולהזדעזע מהאלימות בבתיה'ס או לנסות ולעשות שינוי. פשר להתחיל בזה שנקשיב לו כי הוא בסה'כ רק ילד.
לינה ריחן : איך היה? זה נטו זעקה לעזרה! זה מה שהוא צריך! הוא פשוט צריך שישמעו אותו!
בפרק הבא של 'מחוץ למסגרת' :
מרואיינת : אנחנו מוצאים את עצמנו חמישה חודשים בגן ללא סייעת. אם הסייעת היתה חולה, לא התאים לה, אז מאור בבית. והילדה שלי הולכת איתי הביתה.
אלון שרביט : עבודה. אין..
מרואיינת : לא מעניין אף אחד.
גאולה אבן : תגובת משרד החינוך על מה שראינו : ועדה מקצועית שיבצה את התלמיד אורי דהאן במוסד חינוכי שתואם את צרכיו היחודיים. צוותי מקצוע מצויים בקשר עם הוריו של התלמיד, במטרה להשיבו ללימודים באופן הטוב והנכון ביותר. משמע, עדיין לא הושב ללימודים. זה יהיה בשנה הבאה.