ריאיון עם הבוגרת דפנה חיימוביץ

הסיפור האישי-משפחתי-חינוכי שלי מתחיל הרבה לפני 1968, השנה שבה סיימתי את לימודיי במגמת מו"ג (מורות וגננות) בסמינר 'לוינסקי'.

כשאישי קיבל הצעה להיות שליח העיתון בפריס, התרגשנו לקראת ההזדמנות. בפריס עבדתי בבית הספר הישראלי בהקניית השפה העברית לתלמידים בני המקום.

פיליטונים מאת דפנה חיימוביץ' (גולדנברג)

הוקראו בטקס סיום הלימודים בסמינר לוינסקי, 1968

מעשה בנערה

מעשה בנערה,

שחשקה ללמוד תורה:

תורת החינוך, הגן, הבריאות,

קצת מלאכה וקצת התעמלות.

גם דידקטיקה ומוסיקה

ואפילו-פסיכולוגיקה.

היא שמעה, למרבה מזלה,

שהדרישה למורות גדלה.

בכל עיתון ועל כל קיר:

'הבו מורות לכפר ולעיר!'

ומה עשתה אותה נערה?

להירשם לסמינר מיהרה.

ולא סתם סמינר,

אלא זה הוותיק,

כשיש בו בחינה –

לא קשה להעתיק.

וכך מופיעה נערה בתולה,

בבוקר יום חול

במדרגות היא עולה.

מביטה אל על –

מחווירות פניה,

הלזה 'המנזר' נשאה את עיניה?

דמעה חרישית זולגת 'טרח-טרח'

והאיפור כולו, אוי נמרח.

הנערה אינה מתייאשת

למשרד אוזרת עוז וניגשת,

כל כולה מאוד נרגשת.

על כיסא מהודר,

ברוב פאר והדר,

יושב לו מיודענו-מר ליבין.

בפנים כבודות, בעודה עומדת,

רושם הוא את המועמדת.

לאחר שהודתה: "רב תודות, המנהל",

ופיה מלא תשבחות והלל,

התברר כי האדון לא מנהל הינו,

אלא היות מזכיר – זה דינו.

כשחזרה לביתה הייתה כה נרגשת

כי מחר לבחינות הכניסה היא ניגשת.

ואם לא תעבור את הבחינות האלה?

עם כישרון כשלה, יהא זה רק פלא.

מהר חלפו ימי החופש

והתחילו ימי 'הנופש'.

שיעורים, לימודים וכל השאר,

נו באמת, איך אפשר?!

גיל יפה שכזה לבזבז בלימוד של ממש,

כשהספר של מהלר מידך הוא לא מש,

ללכת לישון כל-כך מאוחר

כשמאמר של פאיינס צריך לקרוא למחר?!

האם כל זה כדאי?

הו לא, די כבר די.

אך קצת ללמוד הן צריך, אין ברירה,

אז עולים לספרייה – ונהייה רע.

מכשפות שם שתיים בדמות אדם,

קולן לרגע לא נדם:

"בשעה כזו באת ספר לקחת?

איזו צרה, איזו ספחת!"

את מר ליבה אין בפני מי לשפוך,

על חברות כיתתה, אין לה עוד דוח.

באופן כללי נראות נחמדות הן

ורובן ככולן גם לא חסרות חן.

אך צרה חדשה וגדולה מתגלה,

אף לא בן לרפואה בכיתה כולה.

אף גננת ממין זכר,

במקצוע חביב זה, איש לא בחר.

די מהר עם עובדה זו השלמנו,

כשכוכב בשם חיים פתאום התגלה לנו.

את כבוד הסמינר, ללא ספק, העלה

וראשו עטור כבוד ותהילה.

הו חיימקה שלי, חיימקה שלנו,

כמה שמחות שבאת, שמחות כולנו.

בכיתה שלנו-שמחה וששון,

מורה צעיר ונאה, ממש אסון.

אצבעותיו הגמישות עשרה בלי טבעת,

וכל תלמידה, תשומת-לב היא תובעת.

אך התקווה נגוזה במהרה

כאשר התגלתה האמת המרה:

המורה לגיאוגרפיה נשוי כבר שנים

ויש לו אפילו שניים בנים.

קשה לעכל את זו הידיעה,

אך יש 'להתנחם' בעובדה הבאה:

מורה אחד לנו, כזה שאין כמוהו,

בשיעורים שלו שורר תוהו ובוהו.

"העברית לא סובלת!"

וכיצד זה תסבול,

שמורה שכזה בכיתתנו יחבול?

סבלתי, סבלת, סבל, סבללה,

או שהוא או שאנו,

קצת טרללה.

את טענותינו שטחנו בפני סנפיר המחנכת,

היא כאימא טובה, מקשיבה, מחייכת:

"רחמו נא על זה המסכן,

ענו פה אחד לדבריו: כן-כן-כן."

אם כך נאמר לנו, מה עוד נותר?

הרי בגללנו הוא לא יפוטר.

ובל נשכח את המורה המיוחד שלנו,

ש'הפריעו לו', כך הוא גילה לנו.

מתאים עצמו לאופי מקצועו

ועושה עוויות 'אוהו…אוהו.'

מתיישב על השולחן, ידיו על הקרחת

צועק: "יש לי נאורוזה!"

וכולו שמחה ונחת.

"מצחיק, לא?" שאל הוא אותנו

ואנו כמעט מדעתנו יצאנו.

ועכשיו, בטיול לקריית שמונה ניזכר

בו מיהרנו למשאיות, פן נאחר.

אך רק לאחר דין ודברים של שעות,

החלו המשאיות בנחת נעות.

וכמה שמחנו להיות יחד בחדר,

לאחר כל הצעקות ואי הסדר.

ואיך נשכח ולא נזכור

את שתי הבנות שסבלו מקור.

וכדי לחמם גופן ונפשן,

רק תה ועוד תה שתו להן שם.

על הקומקום שמרו כעל אוצר,

כאילו רק למענן נוצר.

ובכנס לירושלים בסוף השנה,

גבי את סגנון דיבורו לא שינה:

"פה מתנשאת פסגת הר הצופים,

זו שוב מו"ג מרעישה, חצופים!"

ובכנס, ים של מורות עטו עלינו

ראינו זאת וכמעט התחלינו.

והרי כשבאנו לסמינר היינו בטוחות

שלעבוד יקבלונו בזרועות פתוחות.

עם מצב זה צריך להשלים,

בחיים נכונו לנו

המגמה שלנו

לא רוצה במגמה שלנו

להתפאר ולהתהדר,

אך מגמה שכזו –

מי יכול בדמיונו לתאר?

לא רוצה להרבות בשבח ובהלל,

אך מי שלא בחר בה –

את יומו יקלל.

כמובן שהכול בזכותם של הקטנים,

עם כל שובבותם של בנות ובנים.

בכיתה לימדו אותנו על תופעות,

אשר בשנות הילדות מופיעות:

אוטיזם, נרקסיזם ואגוצנטריזם,

אך לצערנו,

מתגלים גם אצל מבוגריזם.

למדנו מה לומר לקטן כשהוא מרטיב,

שהרי עם הקטנים חייבים להיטיב.

למדנו שצריך ללטפו בעדינות נורא,

אחרת הוא יגדל מופרע.

וכשהוא מקשקש על הקירות וצווח,

עלייך לומר לו בקול שמח:

"קשקש עוד, ילדי, קשקש,

מספיק קירות בבית יש."

וכשהוא בגיל המרי

ועל כל דבר צועק "לא! לא!"

סוכרייה על מקל הושיטי לו.

ואם לקחת אותה יסרב,

תצעקי עליו בקולך הערב.

אז יבכה עד לב השמיים

ואת תשפכי על ראשו

דלי של מים.

כי בשלב האנאלי נמצא הילד הרך

ואם מים לא יקבל-ממך הוא יברח.

ועוד מתורת פרויד, מיודענו מכבר:

ותרי לקטן על כל דבר ודבר.

והוא, אבי הפסיכואנליזה,

מציע לכל אם:

חייכי את חיוך המונליזה.

ואפילו ירגיז מאוד אותך,

ואת כל הדלתות ברעש יפתח,

ואת הסרביס היקר הוא ישבור,

אמרי לו:

"מותק שלי. ילד גיבור!

אם סרביס כה כבד הצלחת להפיל,

אתה תהיה גבר, חזק כמו פיל."

ובקשר לגננת שלנו המתוקה,

הציעו לנו עצה בדוקה:

תני לילד צבעי אצבעות

ואם לא ייגע בם, יהא זה אות –

כי הילד מסכן ובעל פחדים,

לכן יש לאיים עליו

במכשפות ושדים:

"אם לא תצבע בזה הרגע,

תיקח אותך המכשפה

עם אחיה הפגע."

ובפינת הנגרייה, שבכל גן יש,

ובה ודאי אין להתבייש,

את דפיקות ומכות הפטישים

נאפשר דווקא לילדים הקשים.

כדי שכול הכעס ישוכך

ובשעת הריכוז-אותו הילד ישכח.

הוא יישב בשקט כמו שה תמים,

ואת תעירי לו,

אך שונים יהיו הטעמים:

"למה אתה שקט כל כך,

עכשיו רוצה לישון?

ובבקשה, תכניס לפה

מיד את הלשון!"

והעיקר – עלייך הגננת,

משימה קשה מוטלת,

וזאת בהתאם לצורכי הזמן –

עשי מכל ילד וילד מדען.

בכל תוכן, היטב דעי –

יש לערוך ניסוי מדעי.

כי הרי הילד לדעת מוכרח

שמוצק בחום נמס, נעשה רך.

וחוק השימור צריך להיות מובן,

והתאמה חד-חד ערכית – כמובן.

ואנו נלמד את הכלל ונשאל:

מה יותר קל

קילו ברזל או קילו נייר?

ואוי למסכן אם ימלמל:

"קילו ברזל, קילו ברזל."

וכשבכיתה א' המדען יופיע,

את מורתו אז יפתיע.

הכול יידע, יבין מהר,

כיצד ייתכן, היא לא תתאר.

ואנו – שלמדנו גם להיות מורות,

נמצא כבר מה להורות.

נלמדו להיות מסודר, מהודר,

נלמד חשבון לפי שיטת 'עץ הדר',

נרגילו להכין שיעוריו בזמן

ונלמד קריאה לפי שיטת ברוורמן.

כמובן תהיה גם פעילות ניסיונית,

הכיתה שלנו-תהייה גאונית.

אך מה לעשות, תיאוריה ידענו,

אך עבודה, אלוהים, עבודה,

עוד לא מצאנו.

הכותבת חיברה 5 ספרי ילדים.