שנת הלימודים תשע"א הוכרזה על ידי משרד החינוך כשנת הלשון העברית. לפי שר החינוך, יש לחזק את השפה העברית כיוון שהשיח מתבסס היום על אוצר מילים דל, שיבושי לשון רבים וקשיים בהתבטאות בעל-פה ובכתב.
בפינה זו, שפותחה על ידי צוות המרצים בחוג ללשון העברית, יפורסמו מאמרים, ניבים, חידושי לשון ונושאים ייחודיים ללשון העברית שנועדו לסייע לדוברי השפה העברית. נשמח לקבל תגובות, רעיונות והצעות.
לשליחת תגובה לחצו כאן.
הפרי הוא איבר של צמח המתפתח מן השחלה אחרי ההפריה והמכיל את הזרעים. שורש המילה הוא פר"ה והקשר הוא ברור. הצירופים השונים של המילה פרי מציינים משמעות מוחשית או מופשטת. במשמעות המוחשית יש צירופים כמו פרי האדמה, פרי בוסר, פרי הדר, פרי מגדים (פרי טוב וטעים), פרי הילולים (פרי נאה והדור) ובהשאלה גם תוצאות טובות ומזהירות. הצירופים המושאלים האחרים של המילה פרי במשמעות מופשטת הם פרי בטן, פרי הדמיון, פרי מעלליו (תוצאות המעשים, בדרך כלל במשמעות שלילית), פרי עטו, פרי באושים (תוצר גרוע ושלילי),פרי רוחו (כל מה שיצר במחשבתו), פֵּרֵי פֵּרוׂת (רווח שהושג מרווח קודם).
במזמור "אשת חיל" המשבח ומהלל את האישה האידאלית נאמר: "תנו לה מפרי ידיה" (משלי, לא, לא). פרי אחר מובא בדברי חז"ל השואלים: "אלו דברים שאדם אוכל פֵּרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא?" (פאה, א, א) ומשיבים: "כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם".
ראינו שבדרך כלל המילה פרי מציינת רעיון חיובי, ואכן ידועים הצירופים: נשא פרי, עשה פרי. ניבים שהניבה המילה "פרי" בשפתנו: נפל לידיו כפרי בשל – כשרוצים לומר שמישהו הגיע להישג בקלות, והניב כעץ כן פריו המזכיר במשמעותו את הניב העממי: התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
ליקטה וערכה ד"ר אילת יפת
שם החג נגזר מן הפועל פָּסַח המופיע בפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב 27).
פסח ראשון – פסח שנעשה בי"ד בניסן. נקרא גם פסח גדול.
פסח שני – פסח שנעשה בי"ד באייר על ידי אנשים שהיו טמאים או שהיו בדרך רחוקה בזמן הפסח ולא יכלו לעשות אותו במועדו. נקרא גם פסח קטן.
שביעי של פסח – היום האחרון (השביעי) של חג הפסח החל בכ"א בניסן.
בעברית של היום רבים מכנים בטעות את "שביעי של פסח" בשם "פסח שני".
פסח מצרים – חג הפסח הראשון שחגגו בני ישראל כשיצאו ממצרים.
פסח דורות – חג הפסח הנערך מן השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים ועד ימינו.
עקרת הבית – בהגדה מופיע הפסוק:"מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ"(תהילים קי"ג 9). הכוונה בפסוק היא לאישה עקרה לעומת אם הבנים. בימינו עקרת הבית היא אישה שאינה עובדת מחוץ לביתה (ויש אומרים עקרת הבית היא עיקר הבית).
ליל שימורים – מקורו של הצירוף בפסוק: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' להוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַיְלָה הַזֶה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב 42). בפסוק כוונת המילה שימורים היא שמירה. יש לשמור את הלילה הזה לדורות, לזכור את הנסים וכו'. בימינו ליל שימורים הוא לילה של ערנות וחוסר שינה שבו נעשית פעילות כלשהי.
לחם עוני – הצירוף לחם עוני מופיע בפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז 3). משמעותו המקורית של הצירוף היא מָצוֹת. בימינו הכוונה לתזונה בדוחק, מצב כלכלי קשה.
כל דכפין – בהגדה של פסח מופיע המשפט הידוע: "כל דכפין ייתי ויכול…" שפירושו: "כל הרעב יבוא ויאכל" (כפן = רעב). בימינו פירוש הביטוי הוא כל אדם או כל מי שרוצה באופן כללי ולאו דווקא אדם רעב.
מצוין – בהגדה כתוב: וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם. מצוינים במשמעות מסומנים, כלומר נבדלים מאחרים על ידי פרטים מסוימים, כמו הלשון הלבוש והשמות.
בימינו מצוין הוא ציון לשבח.
המילה "אפיקומן" נזכרת לראשונה במשנה, במסכת פסחים פרק י משנה ח: "ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". מקור המילה ככל הנראה מיוונית, אך ישנן כמה דעות לגבי דרך הגייתה ומשמעותה. לפי דעה אחת אפיקומן הוא הרכב של שתי מילים יווניות: אפי = על, קומוס = הילולה (בדומה לקומדיה). אפי קומן = להילולה. אחרי הסעודה נהגו היוונים לצאת אפי קומן, כלומר להילולה. ואולם מנהג היהודים שונה, כמו שכתוב: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", כלומר אין יוצאים ומשתכרים אחרי הסעודה אלא להיפך מסיימים בחתיכת מצה. חתיכת מצה זו נקראת בפינו אפיקומן. לפי דעה המופיעה במשנה, המילה "אפיקומן" היא מילה יוונית שמשמעה כמו "קינוח" או "מנה אחרונה", ואילו בגמרא דרשו מילה זו בדרך הנוטריקון: אפיקו מן = הוציאו מזון…".
מפטירין פירושו מסיימים, משורש זה המילים: הפטרה = סיום, נפטר = סיים את חייו, התפטר = סיים את תפקידו ועוד.
וכאן המקום לסיים…
חג שמח!
האקדמיה ללשון העברית שיתפה פעולה עם השירות הבולאי כדי להנפיק בול חדש לשפה העברית, שאותו עיצב דוד בן-הדור.
במרכזו של הבול ניצב שתיל צעיר ורענן, שעליו יוצרים את המילה "עברית". שורשיו של הבול יוצרים שורות של מילים שמקורן מרובדים שונים של השפה העברית: לשון המקרא, לשון חז"ל, לשון ימי הביניים והעברית החדשה.
למידע נוסף פתח את עלון המידע אודות הבול וצפה בבול בהגדלה / (תודה לשירות הבולאי על זכות השימוש בקבצים)
באדיבות החשב הכללי ומדינת ישראל
בשנת 1889 נוסדו בירושלים חברת "שפה ברורה" ו"ועד הלשון העברית", ומטרתם הייתה להפוך את הלשון העברית עתיקת היומין ללשון הדיבור היומיומי של הישוב היהודי בארץ ישראל. תאריך זה מציין אפוא את ראשיתו של התהליך, שהוא אחד מהישגיה המופלאים של התנועה הציונית: תחיית הדיבור העברי כלשון מדוברת יומיומית.
שנת תש"ן נקבעה אפוא, על-ידי ממשלת ישראל כשנת הלשון העברית. עם קום המדינה יזם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, את כינונה של "האקדמיה ללשון העברית" בתור יורשת חוקית של "ועד הלשון". הכנסת חוקקה בשנת 1953 את ":חוק המוסד העליון למדע הלשון העברית: האקדמיה ללשון", ובו נקבע תפקידו של המוסד: "לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה". "חוק האקדמיה ללשון העברית" מקנה למליאת האקדמיה זכות חקיקה בלשון. בדומה לזכות המסורה בידיהכנסת לחוקק את חוקי המדינה.
מליאת האקדמיה מורכבת מעשרים ושלושה חברים ועוד כמספר הזה חברים יועצים–כולם חוקרי לשון וסופרים , המותנים לכל ימי חייהם. במסגרתה פועלות עשרות ועדות מקצועיות בתחומי חיים שונים ובתחומי המינוח והדקדוק. חברי המליאה עושים את עבודתם בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס. רוב עובדי האקדמיה הם אנשי מדע, תואר שני ושלישי במדעי היהדות ומהם בדרגות בכירות ביותר (פרופסורים).
בין הנושאים המרכזיים באקדמיה כיום:
בול 100 שנה לועד הלשון העברית שיצא לאור בשנת 1989
באדיבות החשב הכללי ומדינת ישראל
חג פורים נקרא כך על שום הפור, הגורל שהפיל המן כדי לקבוע את התאריך שבו ישמיד יהרוג ויאבד את כל היהודים: "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר" (אסתר ט כו).
כבר במגילה מופיע השם פורים בלשון רבים מפני שנקבעו שני ימי חג: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" (אסתר ט כא).
פורים דמוקפין – בערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע בן-נון, כמו ירושלים ויריחו, חוגגים את פורים בט"ו באדר והוא נקרא פורים דמוקפין.
שושן פורים – כינוי ליום ט"ו באדר שבו חגגו את פורים בעיר שושן, שהייתה מוקפת חומה. הצירוף שושן פורים הועבר מן האידיש, ומאחר שבעברית אין להקדים סומך לנסמך מן הראוי לכנותו פורים-שושן (פורים של שושן).
פורים דפרזים – בערי הפרזות, הערים שאינן מוקפות חומה, חוגגים את פורים בי"ד באדר והוא נקרא פורים דפרזים.
פורים קטן – בשנה מעוברת, שיש בה אדר א' ואדר ב', מכנים את י"ד באדר א' פורים קטן.
כשקוראים במגילה מתוודעים לדמותה הפסיבית של אסתר המתוארת בלשון סביל: וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר (פעמיים), ובהמשך מתואר מה עושים לה אחרים כדי להכשירה להיות מלכה. לעומתה, אחשורוש המלך הכול יכול, מתואר בלשון פעיל: בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה וכו'. אירועי המגילה המתגלגלים הופכים את היוצרות: אסתר הופכת לדמות חזקה ודומיננטית בזכות הפעולות שהיא עושה: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ…" היא מזמינה את המלך והמן "אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" – כל הפעולות המיוחסות לה הן בלשון פעיל. בניגוד אליה, המלך היורד מגדולתו שואל אותה בלשון סביל שלוש פעמים: "מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (ולא: וְאֶתֵּן, וְאֶעֱשֶׂה). גם החוק שהוא חוקק מוזכר במגילה שש פעמים בלשון סביל: וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. (דת=חוק).
פורים שמח!
ד"ר בת-ציון ימיני
* כיד המלך – בשפע רב, בנדיבות
"וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (אסתר א ז).
* עד חצי המלכות – ככל אשר תרצי
"וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ" (אסתר ה ד).
* ככתבו וכלשונו – בדיוק כמו שכתוב, בנוסח המדויק
"וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ–אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ" (אסתר א כב).
* ונהפוך הוא – להיפך, אדרבה
"בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט א).
העדלאידע (עדלידע) הוא שמה של התהלוכה ההיתולית המתקיימת בפורים שנקראה בשם "קרנבל". בשנת תרס"ב (1932) הוכרז על תחרות למתן שם קבוע לתהלוכה. מתוך כ-300 הצעות שהוגשו, נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ' להעניק לתהלוכה את השם "עדלאידע". מקור המילה במסכת מגילה (דף ז עמ' ב), שם כתוב: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר – חייב אדם להתבשם (להשתכר) בפורים עד שלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי.
בין המציעים האחרים היו גם חיים נחמן ביאליק שהציע את המילה "פּוּרָה", טשרניחובסקי שהציע את המילה "אסתורת" ואברהם שלונסקי שהציע את המילה "צהלולה".
נשמע מוזר, אבל לנו ולאחמדיניג'ד יש שפה משותפת…
מילים רבות הגיעו לעברית מן הפרסית במקרים רבים בתיווך הערבית או הארמית. ומכיוון שהפרסית היא שפה הודו-אירופית ניתן למצוא מילים דומות גם באנגלית ובשפות אירופאיות.
דוגמאות – אשפז, אתרוג, בוסתן, בזאר, גזבר, גנזים, דורון, דוכן, דת, הנדסה, זמן, חאקי, לימון, סוכר, סרבל, פיג'מה, פיסטוק, פרבר, פרדס, פתגם, קיוסק, שח-מט ועוד.
ובסלנג – אשכרה, בלגן.
פורים שמח!!!
שנת הלימודים תשע"א הוכרזה על ידי משרד החינוך כשנת הלשון העברית. לפי שר החינוך, יש לחזק את השפה העברית כיוון שהשיח מתבסס היום על אוצר מילים דל, שיבושי לשון רבים וקשיים בהתבטאות בעל-פה ובכתב.
בפינה זו, שפותחה על ידי צוות המרצים בחוג ללשון העברית, יפורסמו מאמרים, ניבים, חידושי לשון ונושאים ייחודיים ללשון העברית שנועדו לסייע לדוברי השפה העברית. נשמח לקבל תגובות, רעיונות והצעות.
לשליחת תגובה לחצו כאן.
עריכה: ד"ר אילת יפת
"מעוז צור" הוא פיוט שנכתב במאה ה-13 בגרמניה בתקופת מסעות הצלב. האות הראשונה בחמשת הבתים הראשונים מהווה אקרוסטיכון של שם המחבר – מרדכי, ושלוש האותיות הראשונות של המילים הראשונות בבית השישי יוצרות את המילה "חזק" – ברכה עצמית מקובלת בקרב הפייטנים. הבית הראשון והבית האחרון כתובים בלשון הווה, והם מביעים תקווה לבניית בית המקדש ובקשה לנקום באויבי ישראל. שאר הבתים מתארים את הפעמים הרבות שבהן נגאל עם ישראל: הבית השני מספר על יציאת מצרים, הבית השלישי – על סוף גלות בבל, הבית הרביעי – על נס פורים, והבית החמישי – על ניצחון החשמונאים. נהוג לשיר את הפיוט לאחר הדלקת נרות חנוכה, יש השרים רק את הבית הראשון, אך בבתים רבים נוהגים לשיר את כל הפיוט.
מילות הפיוט
| מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי | לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ | |
| תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי | וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ | |
| לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ | מִצָּר הַמְנַבֵּחַ | |
| אָז אֶגְמֹר בְּשִׁירמִזְמוֹר | חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ: | |
| רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי | בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה | |
| חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי | בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה | |
| וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה | הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה | |
| חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ | יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה: | |
| דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי | וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי | |
| וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי | כִּי זָרִים עָבַדְתִּי | |
| וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי | כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי | |
| קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל | לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי: | |
| כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ | אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא | |
| וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַחוּלְמוֹקֵשׁ | וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה | |
| רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ | וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ | |
| רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו | עַל הָעֵץ תָּלִיתָ: | |
| יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי | אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים | |
| וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי | וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים | |
| וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים | נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים | |
| בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה | קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים: | |
| חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ | וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה | |
| נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ | מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה | |
|
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵלצַלְמוֹן |
וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה: |
הסבר לבית הראשון
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי – שלושה כינויים לאל החזק המושיע בעת מצוקה.
לךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ – ראוי לשבח אותך.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי – תבנה את בית המקדש (העתידי), שנקרא גם בית תפילה.
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ – ובמקדש נקריב זבחי תודה.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּרהַמְנַבֵּחַ – כאשר תטבח ותהרוג את האויב המקלל ומחרף.
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּח – אז אגמור את ההלל עם חנוכתו והכשרתו של המזבח.
הערות:
"תודה" הוא שמו של אחד מסוגי הקרבנות שהוקרבו במקדש.
"המנבח" הוא כינוי לאויב הנובח ככלב.
"לגמור את ההלל" – "הלל" הוא כינוי למזמורים קיג-קיח בתהילים, הנאמרים בחגים ובראשי חודשים כמזמורי שבח לה'. יש להלל שתי גרסאות: האחת קצרה והשנייה ארוכה יותר, המכונה "הלל שלם". בביטוי "לגמור את ההלל" הכוונה היא שיש לומר את הגרסה הארוכה, וחנוכה הוא אחד המקרים האלה. ולכן המילים "אז אגמור בשיר מזמור" כוונתן לאמירת "הלל שלם" בחנוכה. אגב, זהו מקורו של הניב "גמר עליו את ההלל" שמשמעותו – שיבח והילל אותו מאוד.
חג אורים שמח!!!